דברי סיכום "נשים רוקמות דיאלוג"- תמי ברק
חליל ג'ובראן אחד המשוררים האהובים עלי אמר: "האמן בחלומות כי בהן מסתתרת דלתו של הנצח".
רבים שואלים מה אנו עושים כאן, מה התועלת והתוחלת במפגשים שלנו. אפילו כמה בינינו לפעמים מתייאשים ואומרים: "אבל זה אינו משנה דבר. בעצם אין לנו כוח להשפיע ושום דבר לא משתנה."
לדעתי חליל ג'ובראן נותן לנו את התשובה. הוא אומר לנו שאנחנו צריכים לחלום. כי בחלום חבוי הנצח כלומר העתיד. מי שאינו חולם אינו מעז ואינו עושה.
חליל ג'ובראן אומר שכשאדם נותן את רכושו בעצם אינו נותן דבר, רק כשאדם נותן את עצמו הוא נותן ממש.
זה מה שאנחנו עושים כאן. אנחנו נותנים את עצמנו, את זמננו, את שיכלנו והקשבתנו ובעיקר פותחים את ליבנו כדי לשמוע צד אחר, להיות אמפתיים למחשבות, לדעות, ולאמונות של הצד השני- הערבי בסכסוך.
כיהודיה ישראלית אני יכולה לומר לכם שזה לא קל. דווקא כשאתה בא למפגש מהמקום של השולט, של החזק, של מייצג הרוב יותר קשה לך. אתה מרגיש צורך להצטדק, להתנצל, להבין כל כך את הצד השני שלפעמים אתה מאבד את עצמך, ושוכח שגם לך יש זכויות.
יצרנו בקבוצה הקטנה והנפלאה שלנו קשרי חברות וקירבה כל כך נעימים וקרובים שלא רצינו לפגוע אחת בשנייה ולכן לפעמים היה לנו קשה להעלות סוגיות קשות שבמחלוקת, מפחד שהחברות תתקלקל.
בדרך כלל זה היה תפקידי ותפקיד מאלאק בקבוצה לא לוותר, להתעקש על טיפול דווקא במוקשים הקשים, כדי לשמוע מה כל אחת מחברות הקבוצה חושבת על כך.
עברנו תהליך מאוד חזק של היכרות לעומק, של יצירת קשר, של גילוי המשותף שהוא כול כך גדול במיוחד כנשים וכאימהות, וגם של הכרה בשוני ובמחלוקת.
נפגשנו, דיברנו וסיירנו. יחד יצרנו לוח שנה משותף. ושוב דיברנו, כמו שנשים אוהבות לעשות. כי במה נשים הכי טובות? – בלדבר!
אני יכולה לומר לכם שאני באופן אישי למדתי כל כך הרבה מהמפגשים שלנו שהרבה דברים שחשבתי שאני יודעת, השתנו אצלי ואפילו צורת ותוכן ההוראה שלי בכיתה השתנה בעקבות המפגשים הללו.
במבט לעתיד אני מקווה שהקבוצה שלנו תמשיך לעבוד ולהיפגש כי נראה לי שעדיין לא מצינו את התהליך וגם שיקומו קבוצות רבות כאלה בעתיד שיקרבו ויגשרו בין הצדדים.
תודה לכולכן ובמיוחד למנחות הנפלאות שלנו תמר ואביר אני אוהבת אתכם תמי.
