מעגל נשים- יהודיות וערביות

הכול התחיל לפני קצת יותר משנה כאשר ארחתי בסלון ביתי קבוצת נשים יהודיות וערביות מצפון הארץ. במפגש חשפתי בפניהן את צוואתה לשלום של בתנו, בת-חן שחק ז"ל, אשר נרצחה בפיגוע בדיזנגוף סנטר בפורים 1996 בדיוק ביום הולדתה ה-15. במפגש שרתה אנרגיה נשית מאוד חזקה ומיוחדת. אני התקנאתי באותן נשים על כך. יצאתי מהמפגש עם החלטה שאני מנסה לארגן קבוצה דומה אצלנו בגוש תל-מונד.

האישה הראשונה שחברתי אליה הייתה תמר זילברשטיין מכפר הס, אשר מתמחה בהנחיית קבוצות בקונפליקט ויש לה תואר שני בלימודי מגדר. תמר חברה אותי לשותפה שלה בהנחיית קבוצות נשים ערביות ויהודיות, עביר ג'רנאים מבקעה אל גרבייה, ויחד חפשנו מקור מימון לפרויקט. הישועה הגיעה מחברת המתנ"סים. תחילתה במפגש שלי עם אבי אליהו, מנהל מתנ"ס תל-מונד שמאוד התלהב מהרעיון והמשכה בגיוס סיגל מאוטנר, מנהלת היחידה להעצמת נשים בחברת המתנ"סים, אשר הצליחה למצוא לנו את התקציב להתחלת הפרויקט. אבי, מנהל המתנ"ס גייס את מנהל מתנ"ס בקעה אל גרבייה, חוסני גנאים. עם גב כזה נהדר של חברת המתנ"סים יצאנו לדרך. חשוב לציין שבשני היישובים קבלנו את ברכת ראש הרשות, שלמה רצבי, בתל-מונד ויצחק וולד, בבקעה אל גרבייה, שניהם מצאו זמן ובאו לברך אותנו.

היום, רגע לפני סיום השלב הראשון, כששישה מפגשים מאחורינו ועוד שניים אחרונים לפנינו, אני יכולה לומר בגאווה שבכוחות משותפים עשינו זאת. יצרנו קבוצה של כ-20 משתתפות, עשר מכול ישוב, אשר נפגשות כל יום ראשון בבוקר לסירוגין במתנ"ס תל-מונד ובמתנ"ס בקעה אל גרבייה.

עבורי, גולת הכותרת של התהליך הייתה מפגשי הסיור בישובים. כל קבוצה הייתה צריכה לתכנן ולארגן סיור בישוב שלה, תוך בחירה של המקומות המשמעותיים אותם היא רוצה להציג לקבוצה השנייה. הבנות מבקעה ארגנו לנו סיור אשר התמקד בחומה שמפרידה בין בקעה אל גרבייה לבקעה אל שרקייה שברשות הפלשתינאית. הסיור המחיש לנו כיצד החומה שנתה את מארג החיים שנרקם בין שתי הבקעות מאז 1967 אשר כלל הרבה מאוד נישואים בין תושבי שני היישובים. חלק ממארג חיים זה הוא שוק אשר התנהל במשך שנים בדיוק בתוואי של החומה. שוק זה משך אליו המוני קונים מישראל והביא פרנסה לתושבי שני היישובים. בנסיעה שלנו לאורך החומה הבחנו בין השאר כי בנקודה מסוימת החומה נבנתה ממש על אחד הבתים, כך שהקיר של הבית הפך לחלק מהחומה. עוד ראינו, שכחמישה בתים מבקעה אל שרקייה נשארו מחוץ לחומה וסופחו לישראל, דבר אשר הציב את בעלי הבתים במצב מאוד מסובך. מצד אחד הם לא אזרחי מדינת ישראל והם שייכים לרשות הפלשתינאית אך מצד שני, הם גרים בשטח מדינת ישראל, ולכן הצבא נתן להם אישור לנוע רק בתוך הישוב בקעה אל גרבייה. הם יכולים לעבור לרשות הפלשתינאית כאשר השערים בחומה נפתחים. במהלך הסיור היינו גם עדות לאישה פלשתינאית שעמדה עם ילדיה הקטנים ליד השער וחכתה שיפתחו לה את השער. בחוץ ירד גשם ולה ולילדיה לא היה מחסה מהגשם.

בתום הסיור המורכב והטעון התארחנו לארוחת בוקר כיד המלך בביתה המרווח והיפה של נהיל. לאחר ארוחת הבוקר התיישבנו לשיחה משותפת בעקבות הסיור. השיחה, כצפוי, עסקה במראות הסיור והשפעתו על שני הצדדים. למרות הקושי בשיחה, הייתה לה חשיבות רבה ויום זה השפיע רבות על משתתפות הקורס.

הסיור של הקבוצה בתל-מונד החל בכיכר הבנות ע"ש דנה גוטרמן, הדס דרור ובת-חן שחק ז"ל אשר נרצחו בפיגוע בדיזנגוף סנטר ב1996. מהכיכר הלכנו למרכז התיעוד של גוש תל-מונד, שם קבלה את פנינו מנהלת המרכז, הגב' רותי גרסטן, אשר ספרה לנו על מפעל חייה, כיוזמת והמקימה של מרכז התיעוד. במרכז צפינו בסרט הדוקומנטארי "להיות אתכן דנה הדס ובת-חן" שהופק ע"י המרכז במטרה לתעד מצד אחד את הטראומה שחוותה הקהילה בעקבות הרצח של שלוש הבנות, ומצד שני להראות את החיבוק החם והתמיכה שהקהילה, בהובלתו של ראש המועצה שלמה רצבי, העניקה למשפחות השכולות. לסיום נפגשנו עם מנהלת ביה"ס "ניצנים" שבתל-מונד, סימי פרץ, אשר שתפה אותנו בפרויקט הדו קיום שהיא לוקחת בו חלק ביחד עם עותמן מסארווה, מנהל בית ספר אבן חלדון מטייבה. סימי הדגישה את התמיכה ושיתוף הפעולה שהיא מקבלת מראש המועצה, שלמה רצבי. במסגרת הפרויקט שנמשך כבר כ-3 שנים נפגשים תלמידי כיתות ה' משני בתי הספר לאורך השנה (בסה"כ יש להם כ-8 מפגשים). בנוסף לומדים תלמידי כיתות ד', ה' ו- ו' ערבית מדוברת. המורות שמלמדות ערבית הן ערביות שבאות מהערים הערביות הסמוכות לגוש תל-מונד.

בתום הביקור במרכז התיעוד ארחתי את מעגל הנשים בביתי לארוחת בוקר. בסיום הארוחה חשפתי בפניהן את צוואתה של בת-חן לשלום, שאותה ניתן לתמצת במילותיה של בת-חן ז"ל כפי שהיא כתבה בטקסט האחרון שלה, מכיתה ט', שלושה חודשים לפני שהיא נהרגה בפיגוע:

"לכל אדם יש חלום

האחד רוצה להיות מיליונר

והאחר רוצה להיות סופר

ולי יש חלום על השלום".

בת-חן משאירה לנו את צוואתה לשלום לא רק בכתביה כי אם גם במעשיה. הרבה לפני שאנחנו הבנו שהשלב הראשון בתהליך הפיוס, בינינו לבין הערבים, הוא ההיכרות, היא לקחה חלק בפרויקט של התכתבות באנגלית עם נוער ערבי מכפר קאסם ולאחר חצי שנה של התכתבות הם נפגשו בבית-ברל בפורים 1995, בדיוק שנה לפני הרצחה.

נשארו לנו עוד שני מפגשים ואני מקווה שנצליח להשיג מימון להמשך הפרויקט, כי בו טמון הקיום שלנו באזור. אני חושבת שאנו ממשות את השלבים השונים בתהליך הפיוס. השלב הראשון מדבר על הכרות והשלב השני מדבר על אמפטיה. אני חשה שאנחנו נמצאות כבר בשלב השני.

אילת שחק תל-מונד