מצגות

הזוכים בתחרות הכתיבה ע”ש בת-חן בתנועת אחרי2008
 
  
שלושת הזוכים הראשונים הם:
מקום ראשון:
למה לא? / פולינה מטלניקוב, קומונת בית שמש
מקום שני:
צבעה של שיגרה / תמיר כהן בוגר אחריי לגבעתי
מקום שלישי
קרבי זה הכי אחי / דניאל קבדה פנימיית אמ”ית פתח תקווה








מאת: אילת שחק5/2/2008

הטקסטים הזוכים בתחרות הכתיבה ע"ש בת-חן בשנת 2008

מקום ראשון:

. למה לא? / פולינה מטלניקוב, קומונת בית שמש

 

"את לא עושה את זה!" אמרה אמא.

"אין שום מצב שבעולם!" אמר אבא.

"את תצטערי על זה!" הבטיח סבא.

"ומה אם בכל זאת?..." חשבתי אני.

כך זה התחיל. במחשבה שבאה והלכה לה, ואז חזרה ונשארה והכתה שורשים. בשאלה, שלא הצלחתי למצוא לה תשובה: למה לא?

באמת, למה לא?

"תחשבי, שמה שאת עושה – את עובדת לחינם. את סתם מבזבזת זמן יקר שלך, שאותו את יכולה לנצל בדרך הרבה יותר טובה. במקום ללכת לצבא, לסיים אותו, ללמוד ולרכוש מקצוע כמה שיותר מהר, את הולכת לעבוד חינם שנה שלמה. מה יצא לך מזה? איזה רווח? יש רק הפסד!"

"לבזבז זמן" – כך זה נקרא בשפת המשפחה שלי. משפחה שיצאה מחבר העמים, משפחה אשר לא מכירה במילה "התנדבות". משפחה שמאוד העריכה את כל הפעילויות למען הקהילה שעשיתי במהלך השנים האחרונות, כל עוד זה לא פגע בחיים הרגילים שלי, ובעיקר בלימודים שלי. ועכשיו, אחרי שסיימתי בית ספר, אני מכריזה שאני רוצה לעסוק בהתנדבות ותרומה לקהילה במשך שנה שלמה ועוד במקום רחוק מהבית. לבזבז שנה שלמה על כלום! מה פתאום?!

המשפחה שלי לא הבינה למה זה כל כך חשוב לי. למה אני כל כך רוצה את זה. אבל אחרי מאבקים רבים וכישלונות במערכות השונות, ניצחתי במלחמה החשובה ביותר – מלחמה על עצמאותי. ויצאתי לדרך.

נכון, לדרך שבחרתי אף אחד אפילו בצחוק לא יקרא "קלה". זאת דרך ארוכה ומפותלת שבה שזורים עליות וירידות, כישלונות וניצחונות, אבל אחרי הכל אני מבינה, שהמאבק לא היה לשווא. שאני עושה את הדבר הנכון.

אז עכשיו אני כאן, נערה צעירה בת 18, אשר הצליחה להוכיח לעצמה ולאחרים – שבכוחה לשנות את פני העולם. וגם אם מדובר בפיסת עולם קטנטנה, בכמה אנשים בודדים, החיוכים שאיתם פוגשים אותי במקומות ההתנדבות שלי מוכיחים לי, שאני לא מבזבזת את זמני על כלום. שבסופו של דבר, מהשנת שירות שאני עושה יש הרבה יותר רווח, מאשר הפסד.

 

***"את לא עושה את זה!" אמרה השכנה מלמטה.

"אין שום מצב שבעולם!" אמר השכן משמאל.

"את תצטערי על זה!" הבטיח השכן מלמעלה.

"ומה אם בכל זאת"..." חשבתי אני.

כך זה התחיל. במחשבה שבאה והלכה לה, ואז חזרה ונשארה והכתה שורשים. בשאלה, שלא הצלחתי למצוא לה תשובה: למה לא?

באמת, למה לא?

"תחשבי שמה שאת עושה – את נאבקת על כלום. את סתם מבזבזת זמן יקר שלך, שאותו את יכולה לנצל בדרך הרבה יותר טובה. במקום להניח למצב להישאר באיזון, איך שהוא עכשיו, במקום לבחור מקום שקט יותר להישאר בו, את הולכת ראש בקיר למקום שיגרום לך הכי הרבה בעיות. מה יצא לך מזה? איזה רווח? יש רק הפסד!"

"ראש בקיר" – כך זה נקרא בשפת השכנים שלי. שכנים שיצאו ממדינות ערב, שכנים אשר לא מכירים במילה "גלות". שכנים שלא חשבו עלי אף פעם, שלא היה באמת אכפת להם ממני כל עוד לא באתי והתערבתי בחיים שלהם. ועכשיו, אחרי כל מה שעברתי, אני מכריזה שאני מוכנה לנסות ולהסתכן שוב. לקח לנו כל כך הרבה זמן ליצור את האיזון השברירי הזה – ואני רוצה להפר אותו בבת אחת! מה פתאום?!

 

השכנים שלי לא הבינו למה זה כל כך חשוב לי. למה אני כל כך רוצה את זה. אבל אחרי מאבקים רבים וכישלונות במערכות השונות, ניצחתי במלחמה החשובה ביותר – מלחמה על עצמאותי. ויצאתי לדרך.

נכון, לדרך שבחרתי אף אחד אפילו בצחוק לא יקרא "קלה". זאת דרך ארוכה ומפותלת שבה שזורים עליות וירידות, כישלונות וניצחונות, אבל אחרי הכל אני מבינה, שהמאבק לא היה לשווא. שאני עושה את הדבר הנכון.

אז עכשיו אני כאן, מדינה צעירה בת 60, אשר הצליחה להוכיח לעצמה ולאחרים – שבכוחה לשנות את פני העולם. וגם אם מדובר בפיסת עולם קטנטנה במזרח התיכון, החיוכים אותם אני רואה על פניהם של אזרחי ישראל מוכיחים לי שאני לא מנהלת את המאבק התמידי על קיומי על כלום. שבסופו של דבר, מעצם קיומי יש הרבה יותר רווח, מאשר הפסד.

מקום שני:

. צבעה של שיגרה / תמיר כהן בוגר אחריי לגבעתי

 

אני רוצה לספר לך את הסיפור שלו. אני רוצה שתפקח את העיניים, תרחץ את הפנים, תביט בי ודרך עיניי ומילותיי תבין מה הוא עבר ועובר, עם מה הוא מתמודד ולמה- תמיד נדמה שהלמה מעניק משמעות ותוחלת לאיך. אני רק רוצה לספר לך את הסיפור שלו, רק רוצה שתשמע.

הוא רצה לבכות. גם אז גם היום.

הוא רצה לבכות כשחבר שנעטף ברגעי השגרה בירוק הירוק ההוא, נעטף בטלית הלבנה-הנצחית-האלמותית והובל אל מקום מנוחתו האחרון. הוא רצה לבכות כשראה ממעוף הציפור את מרבד הכובעים הסגולים שנוצר בין אבני הנצח. הוא רצה לבכות כשחבריו לא הרשו לעצמם ולו לבכות. הוא רצה לבכות כשהבין שהוא לא מסוגל לא להתמודד עוד.

הוא בכה כשהיה לבד. בכה כשהבין שהוא המשיך הלאה.

הוא רצה לבכות היום במרחק שלוש שנים מהיום ההוא. רצה לבכות כאשר קולה של הדמות שמודיעה שהשגרה שהיא איננה שיגרה ממשיכה בשגרתה משמיעה את קולה שוב. שוב 'צבע אדום', שוב נפילות רחוקות- קרובות, נשמעות- לא נשמעות, גובות- לא גובות. הדי קול נפץ שנשמעים ללא שמיעת קולה המכריז מדומים ככוחותינו אך איש אינו בטוח. הוא שומע, הוא רואה, הוא מרגיש וחווה, רוצה לבכות אך לא, הוא לא מרשה לעצמו. גם אז גם היום.

אני הולך איתו ברחובות העיר המצולקת והכואבת. על זגוגיות החלון ניתן לראות את בבואות הכאב והשכול, אך בעיקר את הייאוש. בעיני החתולים המשוטטים רואים בוודאות את הידיעה שבארעיות, מפתיע לגלות שגם הם מבינים, גם הם חיים את המציאות. הוא עוצר בפינת הרחוב ואני איתו, תוהה מדוע נעצר דווקא שם, דווקא עכשיו.

"תביט" הוא אומר לי "תסתכל בפני האדון, מה אתה רואה?" אני מביט בגבר הרגיל כביכול ועונה לו באגביות סתמית "הוא מחייך, הוא נראה מאושר".

-"הוא נראה לך מאושר?" בלוריתו הגבוהה מזדקפת עוד יותר בסימן שאלה נוקב וחודר יותר מכל יחידה צה"לית סודית ביותר "באמת?".

אני בוחן את האיש שוב, הוא יושב בקרן הרחוב סביב השולחן בחברת אנשים שנדמים כרגילים בדיוק כמותו, ויחד איתו בוחנים את תצרף אבני המשחק שהלך ותפש צורה על שולחן הפלסטיק-"כן הוא נראה מאושר, טוב לו"- אני חותם.

"אוקיי", הוא אומר וממשיך ללכת, ואני בעקבותיו.אנו עוברים בסמטת המרכז המסחרי כאשר מצד ימין ניצב חלון הראווה של חנות הצילום שנדמית כאילו הפילם הוא עדיין הכנסתה העיקרית ופשר המילה דיגיטלית מתקשר לוידיאו החדש של סוני. תמונות של ילדים שמחים בשלל תחפושות מהדרות את הזגוגית הישנה. מצדה השמאלי של הסמטה עומד דוכן פלאפל שבעליו נראה מופתע מהתור שהלך והצטבר בדרך לדוכנו, המראה סוריאליסטי והזוי באותה המידה ממש.

אנחנו ממשיכים בהליכתנו, השמש מחייכת אלינו ומלטפת בקרני אור חמימות שמעניקות עימן גם את ריחו של חג הפסח המתקרב. הוא תמיד אהב את הפסח, קצת פחות את פורים בגלל שאסוציאטיבית פורים זה ליצן עצוב, תחפושת לא מקורית ומבזק חדשות מיוחד שמודיע על עוד חיים שנהרסו.אבל פסח זה סיפור שונה לחלוטין מבחינתו, חג החירות בשבילו היה הביטוי לחירותו האישית, חירותו האישית מהבינוניות.

 

הוא עמד במרכזו של הרחוב שהחל הולך ומתמלא אנשים שהגיעו כדי ליהנות מהחג ומהחום שהם מעניקים האחד לשני- הוא הסתובב אלי וחייך, לא הייתי צריך לשאול מדוע נהג כך, הבנתי לבד. חבורה של צעירים כנראה סטודנטים, פסעה לכיווננו, ריקושטים של מילים הבהירו כי החבר'ה הצעירים הביעו את אהבתם הצינית למרצה שהתנהג כאילו כל נקודה שהוריד מציונם העשירה את חשבון הבנק שלו, הוא פנה אליהם וביקש הכוונה למדשאה המרכזית בעיר. הם לא הכירו, הם לא מפה. קבוצת תלמידים קולנית שנעזרה במערכת ההגברה הניידת שבדורי קראו לה טלפון נייד, נעצרה בדיוק מולי ושאלה האם הוא צריך עזרה, חמישה בני נוער הרימו ידם כל אחד לכיוון שונה והתחילו להתווכח מי צודק יותר ומי פחות. כשעזבנו אותם יכולתי להישבע ששטרות של התערבות עשו דרכם לכיסו של אחד מהם .

הוא המשיך לפסוע, אמנם עם יעד אך ללא מטרה מפורשת, נראה כי הוא תמיד היה כזה. הוא תמיד האמין שבסוף הכול יסתדר ,יסתדר כל עוד נעשה מעשה, ולא, ציפייה והמתנה אינן מעשה מבחינתו אם תהית, תסמוך עליי, אני מכיר אותו טוב.

אישה זקנה עוזרת לגבר זקן לצלוח את האתגר היומי שהפעם היה בדמות שתי מדרגות היציאה מהאוטובוס, כובע מלחמת העולם הראשונה כמעט ונשמט מראשו של האיש, והאישה באינסטינקט מהיר של אישה זקנה ומנוסה, החזיקה אותו ואת כובעו בו זמנית. מבט תודה עייף, מתוסכל ומאוהב עבר בין הגבר לאישה שאיתו. הם החלו פוסעים לכיוון קבוצת התלמידים שהפעם עסקה בוויכוח תורו של מי לשלם עבור הנסיעה- ואז הוא נעמד.

 

אתה מבין? הוא פשט נעמד כי ידע שזה מגיע. הוא הביט השמיימה וחיפש את הניצוץ, את המשהו שירגיע, משהו שיגיד שזה רק הוא, שהוא אולי טועה או הוזה- אבל לא, לא הפעם, הפעם הוא צדק.

'צבע אדום, צבע אדום, צבע אדום' הכריז הקול, 'צבע אדום', המשיכה האזעקה. השמיים נותרו כשהיו,כחולים ובהירים, השמש המשיכה לחמם, האוטובוס עמד בחנייתו. נראה כי הזמן עצר מלכת, העלים הפסיקו נשירתם, הזמן עצר מלכת.

שקט, דממה, שתיקה חרישית חזקה מהרמה שבצעקות מילאה את הרחוב.

האיש המבוגר משולחן הרמי הזדקף יחד עם חבריו, מוכר הפלאפל נזעק מתחת לדוכנו, תור האנשים שמולנו התנגש האחד בשני- והדממה עוד נמשכת- חבורת הסטודנטים נשכבת מיד על הקרקע, אחד שם ידיו על ראש חברו. בני הנוער רצים אל המרחב המוגן שהכירו כנראה כל כך טוב, לא לפני שטמנו את הסלולארי עמוק בכיס- והדממה עוד נמשכת- משחק תפקידים בין הזקן לזקנה, הגבר לוקח אחריות ונשכב על זוגתו.

והוא? אתה שואל מה הוא עשה? הוא המשיך בעמידתו האיתנה סופר בליבו את השניות שנותרו עד ל- . אני מוכן להישבע שראיתי ניצוץ של חיוך קטן של גאווה, גאווה באנשים שהרגיש חלק מתוכם אחרי היכרות כל כך שטחית וקצרה- ואז הופרה הדממה.

אני מצטער אבל האסוציאציה העטית מבקשת לכתוב 'בום',  אך אתה מכיר אותי ויודע שזה לא הסגנון שלי. פיצוץ עז בתל את הדממה הארעית, פיצוץ מחריש אוזניים, פיצוץ מרעיד איברים פנימיים וחיצוניים כאחד, פיצוץ אשר גל ההדף שלו הגיע למרחק עצום,  מכסה שטחים בנויים ופתוחים, מכסה צעירים ומבוגרים, מכסה חיים ו- .

הוא הועף לאחור באפקט מטריקסי טיפוסי ואני איתו, קצת בזווית אליו אך כמו תמיד, איתו. שוב שקט מלווה ברעשי רקע של אזעקות מכוניות וסירנות כוחות ביטחון שמגיעים רק לאזורים בהם כבר אין ביטחון. הוא שכב על רצפת הבטון כאשר כל חלק מגופו כואב, הרים ראשו ונמנע מלהסתכל על בטנו או על רגליו, פחד מלראות. הוא רק הביט לסמטה ולרחוב ממנו הגיע. המבוגר שנראה כמאושר שכב עם הפנים צמודות לקרקע ולא עשה סימנים שהוא הולך לשנות תנוחה בכוחות עצמו. שלט דוכן הפלאפל התמלא חורי רסיסים משל היה לרשת סינון תעשייתית. תלמידי התיכון החזיקו האחד את השני ומנעו האחד מהשני מלהביט אל הכיוון ממנו הגיעו, אני בטוח שהם לא חשבו על הסלולארים באותו הרגע. הסטודנט שדיבר בשבחי מרצו הקשוח הסיר חולצתו וכיסה את פני חברו שכנראה כבר החל במסעו לעבר האור. הזקן והזקנה נראו בריאים ושלמים, העניין הוא שהם לא זזו ועיניהם נותרו פקוחות. אולי חרדה, אולי בהייה בנקודה בלתי נראית, אולי ליבם האוהב פסק מתפקודו- יחד באותה השנייה ממש.

והוא? אתה שוב שואל מה קרה לו? הוא לא נפגע, הוא המשיך לשכב שם ולסקור את שקורה סביבו משל היה צופה בסרט לא לו. לאחר מספר דקות הוא נעמד, ניקה את בגדיו בפעולה שנראתה לו כטבעית ביותר. נתן מבט אחרון באנשי הרפואה מעניקים טיפול רפואי בדמות סדין לאלה שכבר לא יצטרכו לטיפול, וממשיכים הלאה.

ואז הוא הרשה לעצמו. אז הוא נשבר. אז הוא העניק לעצמו את מה שלא היה מסוגל לו. רק אז הוא בכה שוב. דמעות מלוחות ושקטות שחדרו את נקבוביות עורו ועשו את דרכן הארוכה עד לנשמתו. לאחר כמה שניות מהירות הוא ניגב את דמעותיו והמשיך ללכת. אני נותרתי שם מאחור, הוא אפילו לא הביט לעברי, הוא ידע שלא אוכל להמשיך איתו. אמנם אני הצל שלו אבל גם לנו, לצללים, יש גבולות. לא יכולתי להמשיך.

אני כותב לך כי רציתי שתדע את הסיפור שלו, שתכיר אותו, שתעביר אותו הלאה, שתדע שהוא לא רצה שתרחם עליו, שהוא לא רצה שיעזרו לו, הוא רק רצה שיידעו מה הוא עובר ולמה. הוא רק רצה לא להרגיש לבד, הוא רצה את השיתוף, את נטילת החלק, את הגאווה שבעשייה ולא בהמתנה ל- . הוא רק רצה שתדע שהוא תושב שדרות ושהוא לא הולך לשום מקום. הוא רק רצה שתדע שהוא תושב שדרות ושהוא לא מתכוון לגור בשום מקום אחר.

 

 

מקום שלישי

. קרבי זה הכי אחי / דניאל קבדה פנימיית אמ"ית פתח תקווה

כשהייתי קטן רציתי רק קרבי

רציתי לעשות את מה שלא עשה אבי

ידעתי שאני יכול להיות רמטכ"ל

ולא להתנדב כמו איזה "פארש" בקק"ל

משקל זה מה שהוריד לי את הפרופיל

אז התחלתי לאכול ולשתות כמו פיל

לא ידעתי שזה כל כך קשה

אמרתי לעצמי על תפסיק להתאמץ

תתאפס, אל תנסה להשתמט

כי כל אדם כמוך בסוף הוא מתחרט

ישראלי אמיתי לא משתמט

כי קרבי זה הכי אחי

וכן זו האמת!

 

פזמון: קרבי זה הכי אחי

תתחיל לצחוק לשיר תתחיל ללמוד תשיר

קרבי זה הכי אחי

תתחילי להתעורר כן אותי זה מעורר

אתה תראה שעוד אפשר לשנות את המחר

אם הדגל שלך כחול לבן

בוא נראה לכולם שלא צריך קב"ן

 

שייטת מטכ"ל, שריון וגולני

עוד אספר סיפורים כמו אביגדור קהלני

הצחקתי?! זה מה שאתה חושב

מה זה משנה,

אני עוד יהיה אלוף משנה

תשתנה אל תנסה להתחמק

כי סך הכל אתה מפסיד את החוויה שבלב

מתלהב כל מי שסיים את המסלול

מתחיל להתארגן, כי עכשיו הוא טס לחו"ל

 

פזמון...

 

ת'כלס זה ממש לא משנה

תשרת הכי טוב ואתה לא תרגיש בחוב

בינינו המדינה לך נותנת

וגם אם אתה חושב שלא זו ארץ המולדת

אז עכשיו תחייך בגאווה

ותראה לכולם ש"אין זו אגדה"

 חזרה לכתבה  הדפסה
© כל הזכויות שמורות לעמותה להנצחת בת חן שחק ז"ל .