הודעות וחדשות
3:57:26 AM 5/7/2011
ראיון עם הוריה של בת חן שחק בתוכנית המקצוענים ערוץ 10

2:54:32 AM 1/1/2011
התעודה על הזכייה בתחרות מיליון סיבות

3:59:40 AM 12/30/2010
העמותה שלנו בין 50 הזוכות בתחרות מיליון סיבות

9:16:46 AM 12/19/2010
ליהיא לפיד כתבה על הסרטון של העמותה שלנו בטור שלה בעיתון

10:11:40 PM 11/26/2010
משובים מדהימים שקבלנו מילדים שקבלו את יומניה של בת-חן

1:23:51 AM 11/17/2010
”עפיפונים מדברים שלום”

12:23:13 AM 7/25/2010
המכתב שקבלנו מיושב ראש הכנסת

9:45:30 AM 6/19/2010
מידע על הקבוצה ”נשים רוקמות דיאלוג”

9:42:33 AM 6/19/2010
הראציונל של ”נשים רוקמות דיאלוג”

9:13:48 AM 6/19/2010
סיום פרויקט: ”נשים רוקמות דיאלוג”

2:57:51 AM 5/8/2010
חוויות מ”נשים רוקמות דיאלוג”

2:53:40 AM 5/8/2010
המפגש בין תלמידי ביה”ס ”ניצנים” לביה”ס ”אבן חלדון”

2:36:26 AM 5/8/2010
טקס חלוקת המלגות ע”ש בת-חן שחק ז”ל

11:02:55 AM 1/2/2010
משוב מקסים מתלמידי כיתות ד’ בביה”ס שדות יואב

1:52:53 AM 12/26/2009
מפגש בביה”ס ”שלנו” תל מונד

1:41:41 AM 12/26/2009
אימלים מרגשים מתלמידי ביה”ס ”שדות יואב”

10:39:44 PM 12/16/2009
מורשת הכתיבה של בת-חן

10:41:30 AM 11/16/2009
אימל מרגש

10:46:11 AM 11/14/2009
משובים בעקבות ההרצאה על הצוואה של בת-חן לשלום

11:47:24 PM 11/13/2009
אימל מרגש מתלמיד בביה”ס ”שלנו” מתל מונד

5:23:49 AM 11/12/2009
הפרחת עפיפונים בתל-מונד

9:52:28 AM 11/6/2009
אימל מרגש מתלמיד כיתה ח’ בכפר הירוק

3:46:56 PM 10/29/2009
מכתב תודה מביה”ס ניצני הבשור

11:44:10 AM 10/8/2009
כתבה בעיתון המקומי ”שבשבת” על הציור של בת-חן

11:39:18 AM 10/8/2009
מתנה לתל מונד לראש השנה מקהילת סרסוטה

11:01:55 AM 10/4/2009
הצעה להפעלה באתר

11:15:03 AM 9/14/2009
צביקה השתתף בסדנא של Minds of Peace בבית גאלה

10:13:12 AM 7/4/2009
הזוכים מתנועת ”אחרי” בתחרות הכתיבה ע”ש בת-חן לשנת 2009

11:55:19 PM 7/1/2009
כתבה בעיתון ”שעור חופשי”

9:34:57 AM 6/3/2009
דוא”ל מרגש שקבלנו דרך האתר

1:25:28 PM 6/2/2009
צביקה שחק וגורג סעאדה בהקרנה של הסרט נקודת מפגש

2:05:38 PM 5/22/2009
כתבה בעיתון המקומי שבשבת

9:53:00 AM 5/16/2009
המשובים של ילדי ביה”ס ”חופים ” שבקבוץ ”יד מרדכי”

9:42:40 AM 5/16/2009
חלוקת יומנים לילדי ביה”ס ”חופים בקבוץ ”יד מרדכי”

1:44:48 AM 5/9/2009
ראיון לרדיו בסרסוטה

11:53:24 AM 5/4/2009
הציור של בת-חן בתערוכה בסרסוטה

11:48:11 AM 5/4/2009
בעקבות הביקור בארה”ב

5:26:18 AM 4/11/2009
עפיפונים מדברים שלום

7:30:39 AM 3/29/2009
תחרות הכתיבה ע”ש בת-חן בשיתוף עם ארגון ”אחריי”

11:59:34 PM 3/27/2009
חלוקת היומנים בביה”ס ”יובלי הבשור”

6:12:40 AM 3/24/2009
לינק להפעלות שנכתבו בסרסוטה

10:23:43 AM 3/23/2009
מפגש סיכום של שותפות יהודית ערבית על הדשא בכפר הס

1:13:03 AM 3/19/2009
כתבה בעיתון המקומי של תל מונד ”שבשבת”

10:54:17 PM 3/18/2009
מפגשים עם משפחת שחק

12:32:22 AM 3/16/2009
שי לילדי עוטף עזה

12:13:58 PM 3/7/2009
משלוח המנות המיוחד שלנו

11:12:49 PM 3/3/2009
הציור של בת חן נבחר לתערוכה בסרסוטה

11:03:38 AM 2/23/2009
מאמר על תחרות הכתיבה עם אחרי

10:54:42 PM 2/17/2009
יום המשפחה

12:29:33 PM 2/17/2009
כתבה בעיתון הארץ בזכות הז’אנר של היומן

9:09:55 AM 2/6/2009
הספר של בת-חן באנגלית זכה באות הוקרה

11:52:40 AM 1/29/2009
כתבה עם יעלה ועלי בכנס לימוד באנגליה

10:51:31 AM 1/26/2009
מכתב מרגש

9:18:08 AM 1/24/2009
משובים שנשלחו דרך האתר

8:36:57 AM 1/16/2009
משובי תלמידים

1:38:27 AM 1/15/2009
הכתבה בעיתון המקומי על הפעילות שלנו למען ילדי קבוץ כפר עזה

9:36:24 AM 1/9/2009
העמותה נרתמת לעזרת ילדי קבוץ כפר עזה

10:55:58 AM 1/4/2009
ראיון עם צביקה ואילת שחק

1:01:37 AM 1/3/2009
הראיון עם אילת שחק ברדיו BBC 4

12:57:54 AM 1/3/2009
כתבה מהעיתון The Jewish Chronicle

2:48:59 PM 12/21/2008
PURIM PACKAGES FOR THE CHILDREN

12:20:51 AM 12/20/2008
Activities with texts from Bat-Chen’s diaries

10:08:18 PM 12/8/2008
משלוח מנות מיוחד לילדי עוטף עזה

7:50:37 AM 10/8/2008
הספר ”סיפורי משפחות”

11:34:44 PM 8/11/2008
עכשיו ניתן לצפות ב youtube בקליפ על הספר של בת-חן באנגלית

12:20:15 AM 7/3/2008
עכשיו ניתן לצפות בyoutube בקליפ בו משתתף צביקה, אבא של בת-חן

6:19:31 AM 5/23/2008
הקליפ ”בוא מלאך” בyoutube

7:32:54 AM 5/20/2008
בפתיחת התערוכה ”נשים רוקמות דיאלוג”

8:02:53 AM 5/15/2008
The Bat-Chen Diarieshe in the Jewish Chronicle UK

11:30:15 PM 5/14/2008
פרויקט חדש לשנת הלימודים תשס”ט: ”לכתוב בשבילי זה דבר נהדר”

12:09:10 PM 5/2/2008
הזוכים בתחרות הכתיבה ע”ש בת-חן בתנועת אחרי2008

1:09:43 PM 4/29/2008
נשים רוקמות דיאלוג

3:05:40 AM 4/3/2008
תמונות מהכנס הראשון למנהיגות נוער וכתבה מהעיתון המקומי

10:36:14 AM 3/31/2008
צביקה ואילת שחק השתתפו בסדנאת חינוך לשלום

11:35:13 AM 3/30/2008
A letter from Stories For Children Magazine

11:16:09 PM 3/27/2008
The Bat-Chen Diaries

1:24:04 AM 3/27/2008
ערב חלוקת המלגות לשנת 2008

11:20:00 AM 3/12/2008
עפיפונים מדברים שלום

11:13:12 PM 3/10/2008
Help us to distribute the diaries of Bat-Chen

10:49:42 PM 3/2/2008
מידע על הספר של בת-חן באנגלית באתר Amazon

1:37:05 AM 2/28/2008
בחטיבת הביניים גוונים בראש העין מתדיינים על פרסום היומנים של בת-חן

11:17:01 PM 2/13/2008
תחרות הכתיבה בעיתון המורים ”שיעור חופשי”

10:31:41 PM 2/5/2008
Bat-Chen’s Diary now published in English

8:01:42 AM 1/6/2008
קליפ של להקת האנשים

12:57:21 PM 12/30/2007
מעגל נשים

3:44:39 AM 12/20/2007
הכרזה של התחרות

11:22:28 PM 12/19/2007
עדכונים על תחרות הכתיבה

9:36:46 AM 12/15/2007
דבריה של סופרת הילדים זוהר אביב

11:06:31 PM 12/14/2007
אילת שחק השתתפה ביום עיון מטעם ”חברה טובה”

8:43:37 AM 11/22/2007
מעגל נשים

2:23:20 AM 11/3/2007
60 שנה למדינה-הסיפור שמאחורי התמונה

10:52:51 AM 11/2/2007
500 יום לנפילתם בשבי של הבנים

11:35:22 AM 10/12/2007
מכתב מנשיא המדינה

2:23:42 AM 8/10/2007
60 שנה למדינה-תחרות הכתיבה ע”ש בת-חן

11:54:44 AM 7/7/2007
מייל שהגיע מגרמניה

3:56:47 AM 7/7/2007
הספר ” אני ישראלי”- אסופת הטקסטים שהוגשו לתחרות הכתיבה ע”ש בת-חן

3:48:56 AM 7/7/2007
חנוכת כיכר הבנות בביה”ס ע”ש דוד בן גוריון- רופין

10:51:23 AM 5/31/2007
Upcoming Publication of Bat Chen’s Diary in English

11:24:29 PM 4/16/2007
הקרנה של סרט ההנצחה של בת-חן:”חלום שלום” בחו”ל בערוץ הישראלי

11:08:37 PM 4/16/2007
בערב יום הזיכרון וביום הזיכרון הקרנה של הסרט להיות איתכן דנה הדס ובת-חן

12:25:51 PM 3/16/2007
עבודת אומנות לזכרה של בת-חן

1:11:49 PM 12/16/2006
מפגשים עם משפחת שחק

1:06:25 PM 12/16/2006
היומנים של בת-חן יצאו לאור בגרמנית

4:07:49 AM 9/2/2006
מידע נוסף על השימוש בכתביה של בת-חן

11:19:14 PM 8/27/2006
לקראת יום הזיכרון לרצח רבין

8:56:46 AM 8/2/2006
היומן -ככלי עזר טיפולי להתמודדות עם פחדים וקשיים

8:40:57 AM 8/2/2006
מפגשים והרצאות

12:28:51 AM 4/28/2006
לקראת יום הזיכרון

9:24:27 AM 3/16/2006
במלאות עשר שנים לפיגוע בדיזנגוף סנטר

9:08:01 AM 3/16/2006
בעקבות הביקור של אילת שחק בחט”ב גוונים בראש העין

11:51:27 PM 3/5/2006
דבריה של העיתונאית טלי ליפקין שחק

3:13:10 AM 2/14/2006
לקראת חלוקת התעודות

11:42:06 AM 2/10/2006
הזמנה לערב חלוקת המלגות 2006

7:53:40 AM 2/10/2006
ערב חלוקת המלגות

7:48:28 AM 2/10/2006
הספר החדש של בת-חן בעברית

מאמרי עיתונות
הרשמה לעלון חדשות

 


דעתך חשובה לנו !
אין סקרים להצגה
תמונת השער
  3/19/2024    
מצגות

הזוכים מתנועת ”אחרי” בתחרות הכתיבה ע”ש בת-חן לשנת 2009
השנה זכו ארבעה חניכים מתנועת ”אחרי” בתחרות הכתיבה ע”ש בת-חן שחק ז”ל

מאת: אילת שחק7/4/2009

הזוכים

מקום ראשון

קו 394 - טימור אפשטיין מכינת גל

האוטובוס הגיע, כולם רצים וזורקים את התיקים הגדולים שלהם בתא המטען למטה ומתחילים לעלות לאוטובוס בחיפזון. אני רגוע, יודע שיש לי מקום מוזמן מראש ואין סיכוי שאעמוד הפעם, הולך ברוגע מניח את התיק ומסתדר בתור המבולגן לעליה לאוטובוס. התור דחוס, אינו מסודר, כולם ממהרים, דוחפים וחסרי סבלנות, רק רוצים לתפוס מקום באוטובוס, מקום לבד וליד חלון. הם מראים כרטיסים לנהג ומסתערים פנימה. לבסוף אני עולה אחרון לאוטובוס, כבר כולם יושבים, מראה את הכרטיס לנהג, נכנס פנימה ומתיישב במקומי. לידי יושב איזה שביליסט מצוי, הוא התחיל  את שביל ישראל לפני בערך חודשיים וסיים אותו, אחרי זה נח חמישה ימים בעיר ועכשיו בדרך הביתה. מבטו מאושר ויש לו חיוך כאילו כבש את הרי האלפים. מיד עם תחילת הנסיעה הוא נרדם וחולם על הבית. מאחורי יושבים זוג פנסיונרים שבאו ביחד עם עוד זוג חברים לחופשה על מנת לנוח קצת, להירגע. החליטו לצאת מהבועה שלהם ולהתערבב קצת עם צעירים. בשני המושבים מולי יושבים שני עובדים זרים, כנראה מניגריה. זה נראה כאילו הם חברים והם נוסעים למרכז כי שם ימצאו עבודה טובה יותר. לפניהם יושבת קבוצה של ארבעה חיילים, שריונרים. לפי החולצות הם ברגילה, נסעו לעשות קורס צלילה שני כוכבים, ולחגוג מעט ביחד. הם שמחים ועדין לא חושבים על כך שביום ראשון חוזרים לשגרה. באותו זמן בספסל האחורי יושבים ומרעישים חמישה חבר'ה צעירים לפני גיוס, שירדו לחגוג את האירוע. סוג של מסיבת גיוס פרטית. לאחר שיחה קצרה איתם הבנתי את פשר המהומה. שניים מהם מתגייסים לגבעתי, אחד גולני, עוד אחד לצנחנים והאחרון ג'ובניק בחיל האוויר. כולם רבים איפה יותר שווה ומי יותר טוב וזה אף פעם לא נגמר...לידם יושבים מספר תיירים יחד עם בחור הזוי עם גיטרה, ילד פרחים שכזה. הם מחליפים חוויות מהשבוע שעבר עליהם, וצוחקים המון. מספר מושבים מהם יושבת משפחה. האב נרדם, שתי הבנות רבות ביניהן בזמן שהאם מנסה להרגיע את הבנות ולטפל באחיהם הקטן. בצורה אירונית למדי יושב לידם זוג צעיר שנסע לחופשה, הוא בן 26 והיא בת 24. בדיוק נגמרה תקופת המבחנים באוניברסיטה והם היו צריכים לנוח ולחדש אנרגיות. פגשתי עוד שלוש זוגות על האוטובוס. אחד מן הזוגות מחר עובר דירה מרחובות לת"א. מעניין איך הם יסתדרו ומאחל להם הצלחה ושלום בית. לידם יושבות שלוש בנות, חברות בגיל 17, הן קצת רועשות ומציקות לזוג אשר לידן. שואלות אותם שאלות ומתעניינות בעניינים רומנטיים. הזוג קצת עייף אבל הבנות מצחיקות אותו, אז השיחה ביניהם נמשכת. לפתע קם בחור צעיר ומתחיל לצעוק על הנהג שידליק מזגן כי חם באוטובוס והוא מרגיש כמו בתנור חימום, אבל הנהג איננו מתייחס. הנהג נראה די מבוגר. אינני זוכר בדיוק את גילו, אבל אני יודע שהוא היה בחרמ"ש ונלחם בששת הימים ונפצע מרימון ביום כיפור וכיום יש לו כבר נכדים והוא עדין עובד כנהג אוטובוס כי הוא אוהב את זה; לפחות זה מה שהוא אומר. מה שכן, הוא נוהג כמו מטורף, במהירות גבוהה גם בסיבובים, ולא עוצר לרגע ומוביל כל אחד מאיתנו לדרכו.

הצעיר הוא בחור בן עשרים ושלוש, בדיוק סיים לעבוד שנתיים בעיר ועכשיו סוף סוף חוזר הביתה. עימו יושבים עוד שני חבר'ה כמוהו, שאחד מהם היה שש שנים בעיר והשני שלוש שנים. זה סוג של טרנד שיורדים לעבוד שם אחרי צבא, לפני או אחרי הטיול המפורסם להודו, דרום אמריקה או אוסטרליה. לעומתם יושב שם אחד שלא הסתדר בעיר ועכשיו נוסע למרכז לנסות את מזלו שם. אני, טימור אפשטיין, גם אני שביליסט, ואת הבחור שיושב לידי אני מכיר מכיתה ז', הוא אחד מהחברים הכי טובים שלי. שנינו לקחנו חופש ויצאנו לטיול שחלמנו עליו, שביל ישראל, 940 ק"מ שעוברים בכל הארץ ובהחלט היו שווים את זה. שנינו עייפים מאוד ודי תשושים אבל מאושרים ומלאי חוויות ורק רוצים להגיע הביתה.

כולנו יושבים באוטובוס של קו 394 מאילת לת"א, לכל אחד על האוטובוס יש סיפור שונה וחיים שונים לחלוטין, וזאת בדיוק ישראל. חיפשתי הגדרה לישראלי אבל לא מצאתי והבנתי שגם כנראה לא אמצא. כל אחד מן הפרטים באוטובוס הזה מייצג את החברה הישראלית שלנו – והאוטובוס הזה הוא מדינת ישראל! אנחנו המדינה היחידה עם כל כך הרבה דעות, דתות, עדות וזרמים, המשקפים מגוון רחב של בני אדם שונים ומדהימים, וזה הקושי להגדיר מיהו ישראלי. כולנו כל כך שונים ומיוחדים, וזאת בשבילי ישראל, מיוחדת במינה...

מקום שני

הגברת הנכבדה שלי / סופי רחמילוב, הכנה לצה"ל אופקים

".. הגברת הזו מחכה לנו. היא מקסימה, בני. כבר אינני יכולה לחכות לרגע שבו נפגוש אותה.
בעזרת ה' הרגע הזה לא יאחר להגיע.
לא יחסר לנו דבר אצל הגברת הנכבדה הזו, אהובי. היא ידועה באופייה הטוב, המפנק.
אתה תראה שהיא תמלא בתוכנו את כל החללים ותרפא את פצעינו. היא תקנה לנו תחושת בטחון, תחושה שכל העולם כולו הוא מקום נפלא. וכל זאת – בחופן מלא של אהבה והבנה.
היא אפילו תעניק לנו חיבוקי דוב כאלו ענקיים – עד שנשכח מכל הדאגות והצרות... "

שמה של הגברת שאליה היינו אמורים לנסוע לא היה ידוע לי. וזה לא הפריע לי.
אימא תמיד כינתה את הגברת בשמות כמו "הגברת הנכבדה", "הגברת המפנקת", "המושיעה שלנו", וכך גם אני קראתי לה. וכמהתי לפגוש אותה.

מאז שאני זוכר את עצמי, החברה התייחסה אליי ואל משפחתי באופן שונה, מוזר.
אומנם הייתי דומה לכל שאר הילדים בני גילי, דיברתי באותה השפה שבה הם דיברו, התנהגתי כמותם – ובכל זאת, האנשים סביבי נתנו לי להרגיש שאינני שייך.
לא פעם ולא פעמיים הופנו לעברי הקנטות, והייתי צריך לספוג העלבות ועלבונות קשים.
הביכו אותי בכל רגע מזדמן, התייחסו אליי כאל אדם נחות, שפל והשוו אותי לטפיל.
אין לי חוויות ילדות. התבגרתי מהר מאוד.
החיים לימדו אותי להיות אדם חשדני ומסוגר, אדם שמאמין כי גורלו ישתנה בזכות אישה אחת - הגברת הנכבדה, שתושיע אותו ואת משפחתו.

בשלב מאוחר יותר בחיי, שם, הבנתי כי שמה של הגברת הנכבדה, שעליה סיפרו לי הוריי בהתרגשות כה רבה הוא - 'מדינת ישראל'.
אהבתי את השם של הגברת. בכל פעם שהוריי או אני היינו קוראים לגברת בשמה – עינינו היו הופכות לנוצצות ולזוהרות, ותחושה של תקווה הייתה ממלאת את לבבותינו.

" שתהה לך דרך צלחה, יעקב. אל תשכח אותי, כמו שגם אני אזכור אותך לעד. גם אל תשכח את בריטניה, שהייתה לך לבית במשך 17 שנים. אני אתגעגע. להתראות, יעקב "

ליום הולדתי ה-17 העניקו לי הוריי את הדבר אשר חשקתי בו יותר מכל – כרטיס טיסה אל הגברת המושיעה שלי, אל מדינת ישראל. שימחתי הגיעה השמיימה.
סערתי בתוכי כמו סערה, מהתרגשות כמובן, שהרי עמדתי לעלות לארץ הבלתי ידועה הזו, שראיתי בדמיוני כארץ זבת חלב ודבש, ארץ השייכת לאנשים כמוני.
ההתרגשות העצומה שנחתה בקרבי הייתה מלווה ברגש נוסף, עגמומיות אולי.
אינני מכחיש כי כרטיס הטיסה שהיה בידיי גרם לי לתוגה וליגון. לא באמת האמנתי בכך שאני אעזוב אי-פעם את בריטניה. אהבתי את המדינה הזו, למרות הכל. אהבתי את האנשים בה, את הנוף, את האווירה השקטה, המשמעת.
אשקר אם אומר כי לא צצה במוחי המחשבה לבטל את הטיסה לא"י, ולהישאר בביתי, בארץ בה נולדתי. אלא שבאותה המהירות שבה עלה הרעיון שלעיל לראשי – הוא ברח ממנו.

" אני נוסע אליה, אימא. אני נוסע אל הגברת הנכבדה שלנו, אל המדינה שבה הכול יפה ופורח, שבה כולם אוהבים זה את זה, מכבדים זה את זה, יודעים תרבות מהי.. אני אעבוד שמה, אני ארוויח כסף, ואני אביא אותך ואת אבא אליי. ואז הכול באמת יהיה מושלם.. ".

בדצמבר 1995 דרכתי לראשונה בחיי על אדמת ארץ ישראל, בטוח כי צבעיהם של חיי יחדלו להיות שחורים ואפורים, ויהפכו להיות לבנים, כצבעם של פתיתי השלג.
ברגעיי הראשונים במדינה החדשה הרגשתי כמי שפקד אותו שכרון. הייתי נרגש. הכל סביבי נצץ וזהר.
התמסטלתי מהאוויר הארץ-ישראלי, הייתי מוקסם מהאנשים שהתרוצצו ברחובות, מהשלטים בעברית, מהשפה עצמה, שנהגתה במיומנות שלא הכרתי עד אז, מהשמש החמימה והנעימה...
ימים רבים רגליי לא ידעו מנוח. זזתי ממקום למקום, הלכתי, נסעתי, ראיתי, נהניתי. הערצתי כל דבר שראיתי, כל אדם שפגשתי... מדינת ישראל הייתה מקסימה בעיניי!
ככל שחלפו להם הימים – התלהבותי שקטה, ואכזבה שלא ציפיתי לה נכנסה אל תוך חיי, ללא דפיקה..
אש אהבתי למדינת היהודים, שבערה בקרבי תקופה ארוכה – כבתה לה. כל תקוותי וכיסופיי התנפצו לרסיסים. נוכחתי לדעת כי יהיו לי לא מעט קשיים ומכשולים במדינה החדשה, שהרי באתי ממקום שבו ישנן תרבות ושפה שונות, דבר שהקשה עליי מאוד. או שמא לא הקשה עליי, אלא על הישראלים הותיקים, שהתעקשו להפריד את חייהם מחיי העולים החדשים.

התושבים הישראלים צעקו בכל רגע מזדמן, דבר שלא הייתי רגיל אליו כלל. המוכרים בחנויות והפקידים בבנק דיברו אליי בחוסר סובלנות, האנשים בתור לאוטובוס דחפו, ולא מעט ישראלים הרשו לעצמם לקלל אותי ולכנות אותי בשם "עולה טיפש".
התחלתי להבין כי המציאות הינה קשה, שונה לחלוטין ממה שדמיינתי לעצמי.
כל הבועה שיצרתי סביבי לגבי הגברת הנכבדה שלי – התפוצצה לה, באותה המהירות, שבה מסוגל ילד קטן לדקור את הבלון שזה עתה נופח לו, ולהוציא ממנו את האוויר החם, אוויר ששאף להחזיק את הבלון עגול, גאה ואיתן.

ההשתלבות במדינה החדשה הייתה מורכבת. נאלצתי להוציא את דמי מאפי בכדי לשחרר את עצמי מהכינוי החדש שקיבלתי - "עולה נדחף".
לא הבנתי מדוע הישראלים הותיקים התקשו ללמוד להכיר את האחר ולקבלו. במקום להגיע למקום, בו אני ארגיש שלם עם עצמי ושווה לכולם – הגעתי למקום, בו הרגשתי זר יותר מאיך שהרגשתי בבריטניה. הגברת הנכבדה לא ענתה לציפיותיי.

תקופה ארוכה הייתי שרוי בדיכאון בשל האכזבה העמוקה ובשל התקוות וחלומות הנעורים שהוכחו כלא עומדים במבחן המציאות.
בשלב מסוים נמאס עליי לחיות על שנאה, רגש שמנע ממני לפרוח. החלטתי לקחת את עצמי בידיים והכרחתי את עצמי לראות את חצי הכוס המלאה.
הפסקתי להיות מקובע ומסוגר (או לפחות ניסיתי להיות כמה שפחות) וכך ניסיתי לפנות דרך לתרבות הישראלית, ואפשרתי לה להשתלט על חיי. נתתי לגברת המושיעה שלי הזדמנות נוספת.

כפי שרציתי, עם חלוף הימים ולאחר שנתתי לגברת הנכבדה צ'אנס נוסף, אט- אט, למרות הקשיים, א"י הצליחה לשבות אותי בקסמיה מחדש, והתחלתי להרגיש עצמי כחלק מהשאר.
במהרה שיפרתי את השפה שלי, בניתי לעצמי חיי חברה ושמחתי עד השמיים כאשר בנות התחילו לפלרטט איתי בכל מקום ובכל זמן. הביטחון העצמי שלי, שהיה בתחתית, הצליח לעלות במקצת, והתחלתי להעריך את עצמי ואולי אפילו להעריץ.

שלושה חודשים בלבד חייתי בארץ ישראל, אך התנהגותי הראתה כאילו אינני עולה כלל, אלא יליד הארץ.
דיברתי בטלפון עם תנועות ידיים, התחצפתי למורים בתיכון, נדחפתי בתור למרפאה (אם הייתה לי סיבה מוצדקת כמובן), יצאתי למסיבות עם חבריי החדשים, ואף בניתי לעצמי תוכניות לעתיד – להתגייס, ולאחר השחרור מצה"ל לנסוע להודו, כמו כל ישראלי.
נראה שהאופי הישראלי חיכה לו בשקט באיזושהי פינה בתוכי, עד לרגע שבו הוא יוכל לפרוץ החוצה. כמו לבה מתוך הר געש.
הכול כאילו החל להסתדר במקומו..
עם זאת, אינני מכחיש כי בלילות היו צפים הגעגועים לביתי שבבריטניה, לחבריי שם, למשפחתי.
רגשותיי לא היו יציבים, לא ידעתי האם אני אכן מעריץ את מדינת היהודים או שמא כל תחושותיי הם בלוף אחד גדול.
חשתי כי מסתערת עליי מערבולת חושים ענקית והייתי שרוי בבלבול מטורף, בלבול שהצליח לדכא אותי כאשר הייתי מוצא את עצמי לבד.
לפרקים לא הצלחתי להכיר את עצמי, וחשתי נבגד בשל התנהגותי.
לא מעטים היו הרגעים שבהם הייתי חוזר להיות יעקוב שגדל בבריטניה, ושלא ידע חוצפה מהי. ברגעים כאלו שנאתי את עצמי. מאוד.

במהרה ציינתי חצי שנה להימצאי בא"י. הוריי היו סבורים כי הגברת הנכבדה שלנו מפנקת אותי בלא סוף, ולא נרתעת מלהפתיע אותי. מן הראוי הוא לגלות  שסיפרתי למיילדי על נפלאות מדינת ישראל, על אנשים מקסימים שתמיד מוכנים להושיט יד לעזרה ועל הליכות ונימוסים שהם לא ראו כמותם לפני כן.
ביגון רב נמנעתי מלספר להם את האמת אודות א"י, שכן לא רציתי לשבור את לבבותיהם.
במשך שנים רבות האמינו הוריי בארץ זבת החלב והדבש, שבה כולם שווים, שבה יפתרו כל הבעיות.
הוריי היו אנשים תמימים, אשר חייהם לא הפסיקו להוליך אותם בתוך סבך של בעיות וקשיים.
הייתי סבור כי היות והוריי הם אנשים מבוגרים, אשר כוחותיהם הולכים ונחלשים והעברית שלהם איננה רהוטה כלל - הם אינם רצויים בא"י. מפאת סיבה זו, בעיקר, ניסיתי לעכב את הגעתם של הוריי ארצה, למרות שידעתי שבשלב מסוים יכלו כוחותיי ולא תהיה לי האפשרות לעצור בעדם.
נשבעתי לעצמי כי אני אעשה הכול בכדי לשמר את האור הזעיר שנגלה לו בקצה המנהרה ואוים להיכבות ע"י הרוח, שהרי האור הנ"ל הוא שהיווה להוריי את הרצון להמשיך לחיות, להמשיך להתקיים, להמשיך להלחם.
כאב לי.
כאב לי שהמציאות כ"כ מרה, כאב לי שהחברה הישראלית לא מסוגלת להכיר בעולים החדשים ולא מסוגלת לעזור להם להשתקם בארץ ולהשתלב בה.
אומנם אני כן הצלחתי להשתלב, בסופו של דבר, אך מצבי הנפשי היה מעורער.
המצב הזה של 'שניים בתוך אחד', דיכא אותי עד מאוד. הרגשתי כי אני מתפצל לשני כיוונים, ולא ידעתי להחליט מה טוב יותר עבורי להיות – יעקב החדש או שמא יעקב הבריטי.

הוריי נחתו במדינת ישראל ביולי 1996. האירוע שכה פחדתי להתעמת עימו – התרחש.
אחרי החיבוקים והנשיקות, והתחושה הנפלאה שפקדה אותי, תחושה שכ"כ חסרה לי במשך כל שהותי בא"י, עלינו, הוריי ואני, על אוטובוס, בדרכנו לביתי שלי, שהרווחתי במאמץ רב.
הרושם הראשוני של הוריי על הארץ היה מצוין. הם לא חדלו מלהתפעל מהנוף המרהיב והלא מוכר, מהמכוניות שבהן ההגה היה בצד ההפוך מהמכוניות בבריטניה, מהסטייל של האנשים, ובכלל – מכל מה שנגלה לנגד עיניהם.
חשתי תחושה של הקלה. הוריי הוקסמו ממדינת ישראל.
עם זאת ידעתי, כי האכזבה עוד צפויה להגיע, שהרי אם התפוח יפה מבחוץ – אין זה אומר שהוא טעים ועסיסי.
הבטתי בהוריי בחרדה. ידיי שקשקו, כרוצות להסגיר את פחדיי. חזרתי ושחזרתי במוחי איך אני אספר לשני האנשים היקרים לי מכל, כי רימיתי אותם במשך תקופה ארוכה של 8 חודשים.
ראשי לא חדל מלחשוב. לא הפסקתי להרהר במה אני אגיד להם, באיך אני אגיד את הדברים.
חשתי כי בכל רגע עלולים הוריי לפנות אליי בשאלה "מה לעזאזל קורה פה? זו לא ארץ ישראל שאנו מכירים, זו לא ארץ ישראל שדמיינו וכמהנו להגיע אליה. תסביר לנו מה הולך פה, יעקב".
פחדתי כי הוריי יתאכזבו עד כדי כך, שליבם החלש והחולה לא יצליח לשרוד.

לא חדלתי מלהביט על הבעותיהם של הוריי, על תגובותיהם. הבטתי בשני האנשים המקסימים שהביאו אותי לעולם, וכאב לי מאוד. כאב לי שבקרוב הם יגלו כי כל חלומותיהם הם בלוף אחד גדול.
ליבי פעם בחוזקה. גם הוא רצה להסגיר את פחדיי.
בעודי מערער במחשבותיי, הבחנתי בדמעות שהחלו למלא את עיניה של אימי. כה אהבתי אותה, את האימא הגיבורה שלי, שידעה כ"כ הרבה סבל בחייה. הערצתי אותה. היא היוותה עבורי דמות לחיקוי. התרוממתי טיפה ממושבי, בכדי שיתאפשר לי לראות את הנוף שכה שימח את הוריי – שדות ענקיים, ירוקים, במרכזם חרציות ורקפות, מאחוריהם הרים בשלל צבעים וגבהים. השמש עמדה במרכז השמיים וכאילו דגדגה את הפרחים עם קרניה הארוכים. כמה נפלא, מחמם.
ואז, חושך......
__________________________________________________________________

" ... זהו פיגוע התאבדות נוסף. האוטובוס היה מלא עד תומו. מתוך 54 הנוסעים שהיו באוטובוס, כוחות ההצלה קבעו את מותם של 50 אנשים, ביניהם גם ילדים. שניים מכלל הנוסעים נמצאים במצב אנוש ושניים נוספים – במצב בינוני. הפצועים הוסעו לבית-החולים הדסה-עין-כרם שבירושלים.
שמות ההרוגים יפורסמו בשעה הקרובה. לשאלות ולבירורים פנו למספר הטלפון, הנמצא על מרקע הטלוויזיה. לפניכם תמונות ממקום האירוע..."

ראשי הסתחרר במעגלים. סחרור מוכר, שלא ידעתי לפרשו.
ניסיתי להתרומם למרות כאבי הראש העצומים. הדבר היה קשה עד טירוף.
חשתי כאילו כבלו אותי באזיקים למיטה ששכבתי בה, וגרוע עוד יותר – לא הרגשתי את ידיי ואת רגליי. לרגע אף עברה במוחי המחשבה כי חלקי גופי אלו נעקרו ממקומם.
דקות מספר לאחר שחקרתי את הסביבה שבה נמצאתי, החלו לרוץ בראשי מילים נפרדות, שהייתי בטוח ששמעתי איפשהו. אוטובוס. התפוצץ. ארבעה. שרדו. אימא, אבא. היינו באוטובוס. איפה הם? איפה ההורים שלי? איפה אני? זה האוטובוס שלנו שהתפוצץ? אני בגן עדן?
"מאמ, מאמ .." החלתי לצעוק ולזעוק, בתקווה שהנה אימי תופיע ותחל לגעור בי על כך שעודני שוכב במיטתי, כאשר לימודיי מתחילים בעוד רבע שעה בלבד. אך לא. אימא לא הגיעה.
- "את לא אימא שלי", צעקתי לעבר האישה שנעמדה למולי, אישה יפה שעל גופה היה חלוק לבן וארוך.
- "לשמחתנו יצאת מכלל סכנה. בדקות הקרובות יעבירו אותך למחלקת התאוששות. אנו מצטערים על הדבר שאירע. ליבנו איתך, נערי. אתה תוכל לפנות אלינו בכל בקשה, אל תהסס. לגבי הורייך, הדוקטור יכנס בהקדם האפשרי ויסביר לך הכול. בינתיים תנוח, תנסה להשתחרר. אתה זקוק למנוחה ולרוגע".

הוריי נהרגו, כך טענה העובדת הסוציאלית שהתלוותה לדוקטור אשר טיפל בי.
צחקתי, ארוכות. חיכיתי לרגע שבו האישה המוזרה שקראה לעצמה 'עובדת סוציאלית' תצטרף לצחוקי. חיכיתי והמשכתי לצחוק.
משום מה, פניה של האישה לבשו הבעה רצינית, כאומרות "אני מצטערת, אני יודעת שזה כואב".
החלשתי את צחוקי, התבוננתי מסביב, מנסה למקד את עיניי בנקודה מסוימת. ללא הצלחה.
אט- אט החלו דמעות למלא את עיניי. הרגשתי כמי שאבנים גדולות וכבדות נופלות עליו.
תמונות מקוטעות של פיצוץ, עשן, אנשים הזועקים לעזרה, חלפו במהירות לנגד עיניי.
קיוויתי כי בעוד רגע אני אתעורר ואגלה שכול מה שקורה לי – חלום הוא.. אך לא.

שנאתי את האדישות כלפיי, שהפגינו האנשים שעמדו למולי, אנשים שהיו אמורים לעזור לי, כביכול. הם פשוט עמדו שם וריחמו עליי.
צווארי היה רטוב כולו, וחשתי כי גם ידיי מתחילות להירטב. בזמן ובמקום אחרים הייתי נגעל מעצמי, אך הסיטואציה שהייתי שרוי בה הצדיקה את טיפות הנוזלים.
השמעתי צעקה מחרישת אוזניים, והיא שטלטלה את הדוקטור (סופסוף) והובילה אותו להזריק לי חומר מוזר ליד.

תקופה ארוכה של חודש וחצי לא הסכמתי לדבר, להגיב, לאכול. הייתי אבוד בתוך עולם משלי, אבוד בתוך אוקיינוס רחב ידיים, בעוד שגופי היה כבול לאיזושהי מיטה, באיזשהו  חדר, באיזשהו בי"ח.
שנאתי את כולם, במיוחד את הגברת הנכבדה. הגברת, היא שהייתה אמורה לעזור לפצעיי להגליד, אך במקום זאת היא  פצעה אותי עוד, פצעים עמוקים יותר, אשר אי-אפשר היה למנוע את זרם הדם המתפרץ מהם. הגברת הזו לקחה ממני את שני האנשים שהכי אהבתי בעולם, שני אנשים מקסימים שהאמינו בה ולא חדלו לדבר עליה טובות.
כעסתי גם על אלוקים, על כך שדרש מנשמותיהם של הוריי לנטוש את הגוף שבו הם היו לכודים, עוד בטרם הזוג המושלם והתמים הזה הספיק להשתקע בארץ, שהם כה כמהו להגיע אליה.
והכי הרבה כעסתי על עצמי. האשמתי את עצמי בכל הדברים הנוראיים שקרו לי, החל מהיחס של החברה הבריטית כלפי משפחתי, ועד למות הוריי. קיללתי את עצמי על כך שדחיתי את עלייתם של הוריי ארצה, שכן אם הם היו מגיעים במועד מוקדם יותר, הם היו נמנעים מהמוות.
כך לפחות אני הייתי סבור, ולא הסכמתי שישכנעו אותי אחרת.

הטיפולים שקיבלתי לא מיהרו להראות תוצאות, אלא להיפך, המצב הנפשי שלי הלך והדרדר.
סערת חושים ענקית הסתובבה בתוכי, כמאיימת לפגוע בכל אבריי הפנימיים, העומדים בדרכה.
שלל האכזבות והתסכולים שהצטברו בתוכי במשך כל חיי – עשו היטב את עבודתם. ניסיתי לשים קץ לחיי. אומנם כעת הדבר נשמע לי דבילי ואווילי במעט, אך הדברים שהרגשתי אז, לאחר מות הוריי, היו כסכין בלב. הגעתי למצב שבו לא יכולתי להמשיך להתקיים.
מאז ומתמיד הייתי מנודה, לא רצוי. לא חדלתי מלהיפגע ע"י הסביבה – פיזית ומילולית.
פיטרו את הוריי מכל עבודה ציבורית שבה הם הועסקו, הטילו על משפחתי חוקים נוקשים, וכל זאת רק משום שהיינו יהודים.
עלינו לא"י, תחילה אני ובשלב מאוחר יותר הוריי, וקיווינו כי כל בעיותינו יפתרו, וכי הנה סופסוף הגענו למדינה שבה כולם כמותנו, למדינה שבה נהיה שווים לכל השאר. להפתעתי הרבה התגלה ההיפך הגמור. הישראלים התייחסו אל העולים ביחס משפיל ומגעיל, יחס שהיה גרוע בהרבה מהיחס שקיבלנו בבריטניה, שהרי בא"י אלו הם בני עמך.
פיצול האישיות שפקד אותי והבגידה בעקרונותיי, באמונותיי. ההליכה העיוורת אחרי הישראלים, אחרי תרבותם הוולגרית ואחרי התנהגותם המכוערת והלא מנומסת. הרצון לבגוד רק בשביל להתקבל. השקרים שנאלצתי למכור להוריי, האכזבה שלהם בי על כך שרימיתי אותם,  את עצמי, על כך שנתתי לגברת הנכבדה לכשף אותי.
ואחרי זה – המוות של הוריי. לא, זה לא היה המחבל שרצח אותם, זה היה אלוקים, שסירב בכל תוקף את כניסתם של הוריי למדינת ישראל.
שלל הדברים הללו שהצטברו היו בלתי ניתנים להמשיך ולהינשא בתוך גופי. הגעתי למצב שבו הרמתי ידיים, נכנעתי למוות, נמאס עליי לחיות.

במאמץ רב, ואחרי שני ניסיונות התאבדות, חצי שנה לאחר הפיגוע, סיימתי את הטיפול הפסיכולוגי הראשוני שהיה עליי לעבור, כאשר אני מבין איך להתמודד עם הדברים ואיך לראות את חצי הכוס המלאה. לא האשמתי יותר את אלוקים, לא האשמתי את עצמי. עם זאת, למרות שסלחתי לגברת הנכבדה, החלטתי לחזור לבריטניה, שהרי שם היו חבריי האמיתיים (גם אם הם לא היו רבים), שם הייתה התרבות שלפיה גדלתי, החינוך שלפיו חונכתי. אינני מכחיש כי אהבתי את ארץ ישראל וכי כאב לי לעזוב אותה, אך הגעגוע אל בריטניה, אל החיים שהיו לי פעם, כשהוריי עוד היו בחיים – היה בלתי מנוצח.

ביום עזיבתי חזרה לבריטניה, הגיע אליי אמנון, הפסיכולוג שכה הערצתי  והערכתי, האדם שהחזיר לי את האמונה, התקווה והרצון להמשיך לחיות. אהבתי אותו. הוא היה לי לאבא, הוא החליף לי את האבא היקר שלי שאיבדתי. אמנון חיבק אותי חזק-חזק ולאחר מכן אחז בשתי ידיי בחוזקה (שהיו נשברות מזמן אילולא פיתחתי בהן שרירים), כאשר הוא מנסה להסתיר את מבטו מעיניי.
במאמץ רב הצלחתי להביט אל עיניו, עיניים שכאבו את עזיבתי. דמעה גדולה התגלגלה לה על פניו.
ידעתי למה הוא מגיב כך. הייתי לו כבן, הוא לא חדל להזכיר לי זאת, ועכשיו – הבן שלו עוזב, פורש כנפיים. וזה כאב לו, כמו שכאב לי.
- "אתה כה מזכיר לי את עצמי, בגילך, יעקב יקירי", הוא עדיין נמנע מלהסתכל אל עיניי.
- "לא פעם שאלת אותי שאלות על חיי, שאלות שסירבתי לענות לך עליהן", אמנון היישיר אליי את מבטו ועיניו הביעו כאב עמוק יותר לנוכח הדמעות שהוא גילה על לחיי.
 - "נולדתי ברוסיה למשפחה יהודית-דתית ." אמנון שחרר את ידיי ואפשר להן ליפול לצידי גופי. הוא עקב בדומייה אחר ידיי, עד אשר הן מצאו לעצמן את התנוחה הנוחה ביותר. רק אז המשיך.
- "החיים שם היו קשים, האנטישמיות עברה גבולות. גדלתי לצד שמונה אחים.
בתקופה ההיא ובתנאים שהיו לנו – הדבר היה קשה מנשוא. אימי נאלצה למסור שתיים מאחיותיי לאימוץ, דבר שערער את מצבה הנפשי והוביל אותה להתאבדות. נשארנו שבעה ילדים וחיינו עם אבינו, שהפך מרופא מפורסם וידוע בכל רוסיה – לעובד פשוט במפעל של יהודים. לא הפסיקו להביך אותו .." , הוא דיבר בשקט, אצבעות ידיו לא הפסיקו לזוז ולנוע. הוא היה נרגש.
- "בשנים ההן הייתה עלייה של מעפילים לא"י, ואני ומשפחתי היינו חלק ממנה. כאשר הגענו למדינה היהודית, הבעיות לא נפסקו. לא היה לנו מקום מגורים, היחס של הותיקים שהיו בארץ היה משפיל ועוין. חשנו תחושות של תסכול, קיפוח וניכור. הממשלה לא התייחסה אלינו, אלא רק הכריחה אותנו להשתנות, להפוך לאנשים שבכלל לא היינו.
כל זה היה מטען כבד מדי, שאבי לא יכול היה לסחוב. ליבו לא החזיק מעמד".  גם אמנון נשאר יתום כמוני, גם הוא איבד את הוריו בגיל צעיר. כאב לי עליו, כאב לי עליי.
- "היינו בטוחים כי הגענו למקום שבו נהיה שווים לכולם – אך ההפך הגמור התגלה.
לא די בכך, במלחמת העצמאות נהרגו שלושה מאחיי. הייתי אז קטן, והמוות, ששיחק תפקיד חשוב במשפחתי – השפיע על מצבי הנפשי ופגע בו.
גדלתי, ונהייתי להיות נער מרדן. דעותיי הפכו להיות שמאלניות עד מאוד. שנאתי את מדינת היהודים, שנאתי את הישראלים שנתנו לעצמם את הזכות להשפיל את השונה, שנאתי את אלוקים שאיפשר לי ולמשפחתי לעבור כ"כ הרבה. התביישתי בעצם היותי יהודי.
כאשר מלאו לי 18 שנים לא הייתה לי ברירה אלא להתגייס לצבא, נדרתי נדר לאבי שכך יהיה.
באותה התקופה היה מבצע צבאי בא"י, שנאלצתי להשתתף בו. כדור פגע בבטני במהלך אחד הקרבות. בנס נשארתי בחיים. המקרה הזה גרם לי להיות מרדן עוד יותר ושונא עוד יותר.
כאשר שכבתי בביה"ח טיפלה בי אחות. מהרגע הראשון הייתה בינינו משיכה ..",עיניו של אמנון נצצו, וחיוך קטן ושובב קישט את פניו.
- "התאהבתי בה והיא התאהבה בי. בשלב מאוחר יותר התחתנו ונולדו לנו שני בנים מקסימים.
אישתי ידעה מהו גודל שנאתי כלפי מדינת ישראל, ולכן היא לא סירבה להצעתי לעבור להתגורר בחו"ל. היגרנו לרוסיה, לארץ מולדתי.
החודש הראשון במדינה החדשה היה קשה עבורנו עד מאוד. פתאום חשתי געגוע עז למדינת ישראל. הייתה חסרה לי החוצפה של האנשים, הצעקות שנשמעו בכל עבר, הדחיפות בתורות, הנהגים שצופרים עוד לפני שהצבע ברמזור מתחלף לצהוב. הייתה חסרה לי הצביעות שאפיינה את הישראלים, העובדה שהם חיים לפי המשפט "אם אין אני לי – מי לי", השמש, הקמצנות, חוסר הסבלנות, חוסר הכבוד כלפי אנשים מבוגרים. כל זה היה חסר לי ברוסיה, התרגלתי לדברים הללו ונוכחתי לדעת כי אינני יכול בלעדיהם. הבנתי, כי למרות כל הקשיים ולמרות כל האכזבות – הנני יהודי, ישראלי, שמקומו הוא בארץ ישראל, לצד אנשים כמוני, שזורם בהם דם יהודי.
לא עבר זמן רב וחזרנו לא"י".
- "למדתי באוניברסיטה ובסופו של דבר קיבלתי שלושה תארים בפסיכולוגיה קלינית. הפכתי להיות דוקטור לפסיכולוגיה".

- "יעקב, עברתי הרבה דברים בחיי, עד אשר הגעתי לעמדתי כיום. הצלקות לעולם לא ייעלמו מעורי. אך אין ספק כי במקום אחר, ברוסיה למשל, הקשיים היו גדולים פי שניים והפצעים היו עמוקים יותר.
קשה להיות יהודי, ובטח ובטח יהודי עולה. הדבר כרוך בקושי רב.
ערבים רבים יוצאים נגדנו, מדינות רבות בעולם יוצאות נגדנו, ואף אנחנו עצמנו יוצאים אחד נגד השני. מוזר, אבל זו הייחודיות שבנו, שלמרות הכול אנו נשארים מדינה חזקה שמתגברת על הכול.. ותודה שכשצריך, כל היהודים בארץ הופכים להיות לאחים, פתאום כולם אוהבים זה את זה. אבסורדי, מגוחך, אך הייתי אומר שזה היופי שבנו ובמדינה שלנו". אמנון צחק קלות, הסתכל בעיניי כאשר פניו לובשות הבעה מלאת תקווה, והמשיך
- "אין לנו ארץ אחרת, יעקב. הדבר שאני הכי אוהב לראות, הוא את המטופלים שלי צועקים עליי ומקללים אותי, וכמה דקות לאחר מכן מנשקים את לחיי כאות תודה, כאילו כלום לא קרה. אין ספק שרק לישראלים יש מין שריטה כזו במוח, מצבי רוח המשתנים בתדירות גבוהה למדי.
יעקב, אל תמהר בהחלטתך. אל תשכח שאתה יהודי, ישראלי, ושמקומך פה . למרות הכל.
אל תיתן לאש אהבתך הראשונה למדינה – להיכבות".
___________________________________________________________________

בשנת 1999, חודשיים לאחר שמלאו לי 21 שנים, השתחררתי מצה"ל ונסעתי להודו, עם חברים נפלאים שהייתה לי הזכות להכירם, בעוד שאני ממשיך את המסורת הישראלית – נסיעה להודו לאחר השירות הצבאי.
אני ישראלי. ישראלי גאה.

 

מקום שלישי

כרוניקה של אובדן- רון אסולין,קומונת ירושלים

לא חשבתי על זה אפילו לרגע.

שמי רון, אני בכיתה י"ב, גר בחולון. מיקום מדוייק איני יכול לתת לכם, כי פשוט אין לי. תכף תבינו הכל.

איפשהו במהלך תקופת חטיבת הביניים הורי התגרשו. את האמת לא לקחתי את זה קשה מידי, נראה לי שגם אחי התאום לא. אני אומר שנראה לי כי הוא די מופנם. כמובן שהורי הפסיקו לגור ביחד. אימי עזבה לדירה חדשה. כמה דקות הליכה מהבית הישן, שם נשאר אבי. הייתי צריך להחליט, להישאר לגור עם אבא או לעבור ולגור עם אמא. לבסוף החלטתי שלא להחליט. היו לי שני בתים, שני חדרים, והמסובך מכל, שני ארונות בגדים. מי שלא חווה את זה לא יבין לעולם למה זה כל כך מסובך.

כמו כל החברים שלי, גם לי חשוב מאוד העתיד שלי. אני עובד די קשה בשביל ציוני הבגרות, מה שמניב פריו מהר מאוד. אני לומד פיזיקה למרות שאני שונא את המקצוע הזה (ותסלחי לי פרידה, מורתי היקרה לפיזיקה), כי אני פשוט מבין שזה יפתח לי הרבה דלתות בעתיד. חיי החברה שלי בשיאם. יש לי חברה שאני מאוד אוהב, וחברים, ברוך השם, לא חסר. כמו שכבר אמרתי, שום דבר מעניין שדורש שיכתבו עליו.

הטלפון מצלצל...

אני עונה. אמא בבית חולים, אומר הקול בצד השני של הקו. אני מנתק ונוסע לשם מיד. עוברת לי מחשבה בראש שאולי זו שוב אותה מחלה ארורה, אבל אני מיד מדחיק אותה. אני מגיע לבית החולים, ומתעצבן שצריך לחפש חניה למרות ששילמתי בכניסה. בכניסה למיון אני פוגש את אחי הגדול, ועיניו האדומות אומרות הכל. אני מבין, מבין שמכאן הכל הולך להשתנות. מעכשיו דברים שהיו חשובים לי כל כך רק לפני כמה שניות ספורות, יהפכו למגוחכים ושוליים. הציונים, החברים, מסיבות, בחורות, כלום כבר לא יעניין אותי.

החודש וחצי שלאחר מכן הופכים למעין טקס פרידה מלנכולי, שאף אחד אינו מכיר בקיומו. החיים לא הכינו אותי לאותה תקופה, אבל אין ברירה, הם, כמובן, נמשכים. אנשים באים לנחם, אומרים שהם משתתפים בצערי. ואם כל כך הרבה אנשים משתתפים בצערי, אז איך זה שהוא עדיין כל כך גדול?!

הרבה שאלות מתעוררות בי עכשיו, אבל השאלה המרכזית היא לאן הם הולכים, אותם אלה שעוזבים אותנו? האם הם רואים אותנו? והשאלות האלה ימשיכו להישאל אלוהים יודע עד מתי. ואני מנסה, מנסה להילחם באותם ההרהורים, כי אני יודע שעם אמונה זה יהיה הרבה יותר קל. אבל כנראה שזה קרב אבוד, והשליטה שלי בזה היא אפסית.

אני מבין שאותו כאב, שכוסה, בשבוע הראשון, בשכבות של חום ואהבה מכל עבר, ייגע בכתפי, יילחש באוזניי, ויזכיר לי שאנו שותפים לכל החיים, בכל מקום בו אהיה. אני מקבל את העובדה שזה סופי ומוחלט. שאין אפשרות לחנינה או מקום לעסקאות, וגם משא ומתן לא יעזור פה. אני יודע שמעכשיו הדו שיח שלנו יהיה חד צדדי וכתוב על דף נייר.

אותם אנשים טובים עם כוונות טובות מנסים למכור לי את פנטזיית הנחמה הזו, שהיא תמיד שם, רואה ושומעת הכל, אפשר לומר שהם די הצליחו. הצליחו לא בזכות כישורי השיווק שלהם, אלא פשוט כי אין דרך אחרת להתמודד עם הכאב...

ומתקשרים, מתקשרים כל הזמן, לשאול לשלומי, כאילו דורשים ממני לחזור לתלם. ואני עונה שהכל בסדר, במעין ניסיון חסר סיכוי לרצות אותם. ה"בסדר" הזה שונה משל כולם. הבסדר שלי התעוות. אבל אין ברירה, אין ברירה כי במציאות כזאת מעוותת, מתעוותים גם הדברים הכי בנאלים ושיגרתיים. אני מתחיל להרהר אם אולי ה"בסדר" שלי כבר לעולם לא יהיה ה"בסדר" של לפני כמה שבועות בלבד. ואני כל כך רוצה לחזור לתקופה בה ה"בסדר" היה בסדר, בה את הכל היה אפשר לפתור, ואם אפשר לפתור, אז הכל בסדר.

ואז תמה לה תקופת האבלות, חודש על פי ההלכה, ואני מוריד את הזקן שסימל את התקופה הכי מחורבנת בחיים שלי. אני מרגיש באיזשהו מובן כמו אסיר שהשתחרר, וזה עתה פוסע בצעדים זהירים ומדודים בשער על החופש. את אותם שנים הוא יזכור כל חייו.

וברגע שמצפים ממני לחזור לאותו מסלול שגרה, המסורטט בסרגל באופן הכי ישר שיכול להיות, אני מרגיש כאילו בכל שניה עולמי עלול לקרוס עלי שוב. במובן מסויים, ארגיש כך כל חיי.

לבסוף אני מגלה שטעיתי לפני כן. עולמי לא קרס כפי שחשבתי. אני מחליט לעשות משהו משמעותי עם עצמי ובוחר ללכת לשנת שירות.

 

כיום אני לקראת סיום שנת השירות שלי ב"אחריי!". שנת האבל הפכה לשנה המשמעותית ביותר בחיי הקצרים. במכתב בפרידה רשמה לי אימי: "תהיה טוב לסביבה, תעשה מעשים טובים – אבל למענך הכי הרבה, כי כך תהיה שלם ומאושר" – ונראה לי שאין כאן ניגוד. אותם מעשים טובים לסביבה עושים טוב לי, ואולי זה בגלל מה שעברתי...

אני חוזר לחייך חיוך אמיתי, כזה שלא חייכתי הרבה זמן. אני משלים עם העבר, ומביט אל העתיד.

לסיפור שלי יש מוסר השכל, הכל עניין של החלטה. לסיפור שלי יש סוף טוב. ולגבי שלכם, תלוי מה תחליטו...

 

מקום רביעי:

 מהו בשבילי להיות ישראלי? / משי אייד – הכנה לצה"ל דימונה

קודם כל קצת בשבילך והרבה בשבילי...

נתחיל בחוצפה ישראלית שבכל מקום נמצאת,

גם אם תטייל בקנדה או אפילו בכווית.

בכל מקרה, ירצה להיות תמיד ראשון בתור,

כתוב לו על המצב, ויתנו לו לעבור.

כידוע לישראלי אין הרבה סבלנות,

את זה אפשר להרגיש על הכביש, במסעדה או בסתם איזו חנות.

אז מה הוא ישראלי בשבילי? המצוי או הרצוי?

פה אני יכול רק להגיד שאני באמת חצוי!

הרי כל כך הרבה דברים מיוחדים יש בישראל

אספר לכם רק חלק, כי יש המון – תודה לאל!

זוהי ארץ המקבצת גלויות, מכל העדות והסגנונות.

כובע טמבל, סנדלים תנכיות ושפות שונות.

פלאפל וחומוס "מנגבים" כאן כולם,

וסלנג כמו בישראל לא תמצא בשום מקום בעולם.

את התנ"ך אנחנו נושאים בגאון מאות שנים,

גאוות היהודים בכל מקום, בכל הזמנים.

חפלות מיוחדות ועממיות שאת הישראלי משמחות.

והרשל'ה הגיבור הנצחי, שמלווה אותנו בכל הבדיחות.

מנגל ביום העצמאות ומנגל בכל הזדמנות,

בשר על האש חשוב לישראלי בשיא הרצינות.

בכל זמן פנוי יצפה בטלוויזיה, בחדשות או בסרט טוב,

אך גם יקרא עיתון, או סתם יבקר חבר קרוב...

אבטיח, אילת, טבריה ים ומטקות על החוף,

אצל הישראלי המצוי זה חלק מהנוף.

ולהיות ישראלי בלי כדורסל או כדורגל,

אתה פשוט לא שייך ואפילו עם חור בשכל

ואם נראה חתול שחור עובר,

את כל ההצלחות לישראלים הוא שובר.

אך עלינו תמיד תשמור האם הפולנייה הדואגת

גם אם היא מרוקאית, רוסייה או סתם אמא חורגת.

תמיד תישאר אמא ישראלית נודניקית ואוהבת,

שרק על משפחתה וילדיה כל היום חושבת.

כל כך הרבה חוקים ונורמות יש לנו במדינה,

וזה גם מה שעושה אותנו למאורגנת ויציבה.

והלוואי שיהיה חוק נגד מינוס בבנק,

למרות שזה לא מתאים לישראלי המפונק.

אז איך אפשר להיות ישראלי בלי להכיר

את שלמה ארצי, יהורם גאון או צביקה פיק

לגדול על השירים של יפה ירקוני, שושנה דמארי או נעמי שמר,

לצחוק מהגששים שנותרו,

ליהנות מריקודי עם ומשירי הזמר.

לשיר משירי הנח"ל ולהתגייס לצה"ל.

ולקוות שנהיה בטוחים בכל צעד ושעל...

להאמין בעין הרע ולדבר בפלאפון כל היום

כך ממצה הישראלי את יומו עד תום.

אז גם אם החדשות רעות, ורע לי על הלב,

חטפתי מכות, או קבלתי ציון כואב,

ואני כרגע לא בדיוק שלו,

את ארץ ישראל אני מאד אוהב!

כי – יהיה בסדר, יהיה בסדר

גם אם עכשיו זה קצת כואב,

יהיה בסדר, יהיה בסדר,

אם לא ניקח הכל ללב!

 

זוהי ארצנו הקטנטונת,

הטובים בה גוברים על הרעים,

רק כאן אנחנו שמורים, על אף הטרור והפיגועים.

אז אני נמצא כאן, נרגש, גאה ואתכם שואל-

איפה נמצא מקום כל כך מיוחד כמו ארץ ישראל?

ובאמת, היכן נמצא מקום יותר מיוחד מארץ ישראל?

המדינה שלנו, היחידה שלנו, זאת שלפעמים נראית לנו חסרת כל תקווה, זאת שלפעמים קצת מדכאה וקצת מאכזבת, תמיד חייבים אנו להסתכל על הדברים הטובים שבה.

ואם ניקח כל דבר טוב שאנו מוצאים בה, בחברינו לכיתה, לעבודה ואפילו בעצמנו נגלה שיש אין סוף דברים מקסימים ומיוחדים מסביבנו.

ויש האומרים עלינו ברחבי העולם שאנחנו קצת חוצפנים, קצת נועזים, ולא ממש ביישנים, זה בעצם מה שמייחד אותנו, האינטליגנציה לצד החוצפה. ההומור לצד המבוכה. הניסיונות להראות כמה ברי מזל אנחנו שיש לנו את המנהגים, המסורת והמשפחה.

ובעצם, הכי טוב זה להיות ישראלי!, להרגיש את הרוח נושבת מכיוון ים התיכון, לחפש באילת – לא לחות אלא חום. להתפלל בכותל של ירושלים, לבקר בטבריה ולראות עד כמה הכנרת שלנו זקוקה למים.

להיות בתנועות נוער כמו "אחריי", זה תורם, זה מסייע ובקיצור- זה כדאי!

וגם אם רובנו נחליט לעשות טיול אחרי הצבא, נא לא לשכוח שיש לנו מדינה, שרוצה אותנו כאן במהרה.

 

אז אם הרהרתם עד עכשיו לגבי הגאווה בלהיות ישראלי, אין לכם מה להתלבט, להיות ישראלי זה הכי, הכי!

 

 

 

 תגובות  גרסה להדפסה 
  הוסף תגובה
1.  Now I feel stdpiu. T
   2/3/2016 2:46:05 PM, 3Lyku53cg

   דף הבית

   אודות העמותה

   אודות בת חן ז”ל

   היומנים של בת-חן

   הכתבים של בת-חן

   המכתבים שכתבה

   הברכות שכתבה

   הציורים שציירה

   קישורים

   מצגות

   מן המחברות

   הפרח בת-חן

   מקבלי המלגות

   הספדים

   רעיונות להפעלות עם הכתבים של בת-חן

   משובים ומכתבי קוראים

   פעילויות העמותה

   המכתב ללאה רבין

   תחרות הכתיבה ע”ש בת-חן

   היומנים של בת-חן תורגמו

   מידע על הפיגוע

   תוכנית מתוקשבת על היומן

 

   גלריית התמונות

   פורום

   צור קשר

 
 
© כל הזכויות שמורות לאתר ניהול תוכן

צור קשר | פרסום באתר | חיפוש באתר