עבודת גמר באמנות,
מרץ 2007
הנושא: אדם תלוי בסמל
לפני 3 שנים השתתפתי בהרצאתה של אילת שחק בנושא דו קיום וקידום השלום.
אילת היא אמא של בת-חן ז"ל אשר נרצחה בפיגוע בדיזנגוף סנטר כשיצאה לחגוג את יום הולדתה ה-15 ב"עיר הגדולה" עם שתי חברותיה. לאחר מותה, משפחתה הוציאה לאור ספר עם כתבי היד שלה. כשקראתי את כתבי היד שלה, נדהמתי מעומק המחשבה שלה ומיכולת הכתיבה. התרשמתי מאד מאישיותה, מהנושאים בהם עסקה ומכתביה המרובים על המלחמה והשלום המיוחל. נראה, כאילו בתת המודע שלה היא ידעה שמותה קרב. לאחר שיודעים את גורלה - מצמרר לקרוא את כתביה.
תוך כדי הקריאה עלו במוחי מחשבות רבות. הרהרתי – מדוע זה קורה לנו?
מהו שורש הקונפליקט הבלתי נגמר? למה יש כל הזמן שפיכות דמים, פיגועים, קרבנות?
האם זו פיסת הקרקע ? האדמה ? לנגד עיני אני רואה מדינה יהודית קטנטנה ויפיפיה, אל מול המרחבים האיסלמים האדירים, הנפט והעושר. לא נראה לי הגיוני שהמלחמה היא על פיסת הקרקע שלנו.
הגעתי למסקנה שאולי יש פה סיבה אחרת, עמוקה ומוסוות. חעמקתי עד לשורשים ושם מצאתי את הדת. עלתה בליבי המחשבה שאולי המלחמה היא מלחמת דתות. אבל איך הדת מצליחה לגרור את בני האדם לקרב כזה ארוך שגובה כל כך הרבה קרבנות, כאב, צער. זהו קרב שלא ייגמר לעולם כי הדת תהיה לעד.
זהו נושא עבודתי.
בעבודתי, ניסיתי להציג את מהות העניין מנקודת המבט של הדת. בכדי להציג את הנושא, בחרתי להציג את הדת באמצעות סמלים שאותם האנשתי.
כל דת במבנה המדמה גןף. כאשר הבובה תלויה לצווארו של כל "אדם",
אצל היהודי הראש הוא מגן דוד והגוף הוא ספר תורה.
אצל המוסלמי הראש הוא הירח והגוף הוא הקוראן.
אצל הנוצרי הראש הוא הצלב והגוף הוא הברית החדשה.
על כל גוף (ספר) ציטטתי כתב עת של בת-חן ז"ל. בכולם אותו כתב עת אך בשפה התואמת לגוף (עברית, ערבית ולועזית).
בנוסף בחרתי להחליף את היוצרות. במקום שהאדם יענוד סמל על צוואר (כמו: מגן דוד, צלב וכו') - הסמל יענוד אדם על צווארו. כך על כל דת תליתי אדם מאמין אופייני:
יהודי חרדי עם שטריימל וטלית,
מוסלמי עם כפיה וגלביה
ונוצרי בדמות של כומר.
וכשהאדם תלוי בסמל, מתגלית לרגליו ארץ שלארכה ולרחבה פזורים סמלים.
האדם לוחם את מלחמת הסמלים. סמלים שהוא יצר בעצמו ושעכשיו הוא תלוי בסמלים שיצר.
כל הדתות (הסמלים) משקיפות ממעל על ארץ ישראל הפרוסה תחתיהן וממנה משתקפים עוד ועוד סמלים.
במרכז עבודתי מצויירת ארץ ישראל כקולאז' ציורי.
בצפון ציירתי כנסייה שעל שפת הכנרת את הר תבור ואת המנזר שעל ראשו.
במרכז ציירתי את מסגד כפת הסלע ואת יפו הערבית שננטשה מתושביה הערבים (בדמות השעון המפורסם שלה) ומתחתם את הכותל המערבי וקבר רחל.
במערב באזור הלוהט של רצועת עזה, ציירתי את החזון המיוחל – חיים נורמליים בדמות דייגים עזתים. בתחתיתם כלניות שפורחות באזור בשפע (למרות שזהו איזור המתאפיין בשפיכות דמים).
בדרום ציירתי את המדבר עם גמלים תמימים שעל גבם מבריחים את כל החמרים האפשריים לליבוי התבערה, נשק, סמים, זונות וכו'.
הסמלים מכסים כל פינה בארץ ובאמצעותם הדתות דואגות שהאש לא תיכבה לעולם. האש מיוצגת ע"י נקודות אדומות הפזורות ברחבי הארץ ומייצגות את פיגועי התופת וההתאבדות.
את הרעיון שלא מדובר כאן במלחמה על אדמה המחשתי ע"י ציור קיר של כדור הארץ ועליו סימנתי בנקודה אדומה קטנה את ארץ ישראל לעומת מרחבים ענקיים של מדינות מוסלמיות. מנקודה זו תליתי בחוט דק את מפת ישראל שעליה ציירתי את הסמלים.
אני מקווה כי בעבודתי גרמתי לאיזושהי מחשבה נוספת אצל ה"קהל".
ובנוסף הנצחתי ילדה אחת מתוך מיליוני קורבנות, למעשי הטרור המזוויעים בארצנו.
איילת סולומון
