רון ארד
פתאום אני מוצאת את עצמי יושבת וכותבת.
אני אפילו לא מכירה אותו ואת משפחתו.
הוא נהפך לבן אדם מפורסם,
מוּכּר בכל הארץ ובחלק גדול מהעולם.
מפורסם: מישהו שהוא מפורסם, זה בדרך כלל בגלל שהוא עשה משהו שחושף אותו לתקשורת. מעשה גבורה, או איזה שר בממשלה, או זמר או זמרת, שחקן או בדרן, ומלכת היופי, ויש עוד דברים שבגללם אנשים מתפרסמים, חלקם מעשים טובים וחלקם שליליים.
נחזור לרון.
היום כמעט כל ילד מכיר את שמו. רון ארד הוא שבוי, מאחורי הסורגים.
עכשיו הוא יושב במקום אפור, וכל מה שהוא מסוגל לראות זה סורגים מברזל.
ואיך מספרים הכל ליובל הקטנה? "אבא לא יכול לחזור הביתה, הוא שבוי"?
תמיד כשיש כתבה בטלוויזיה,
כולם רואים ומזילים דמעה,
ולכולם בבטן יש כעס נורא:
איך הם מסוגלים?
יש לו משפחה, יש לו חברים,
למה הוא צריך לחיות בכלא כל-כך הרבה שנים?
בסך הכל מה הוא עשה?
כמו כל אזרח, שירת את המדינה באמונה!
אבל נגמרת הכתבה, סוגרים את הטלוויזיה, וכולם ממשיכים לחיות.
כולם כבר שכחו
את מה שבטלוויזיה אתמול הם ראו.
רק תמי, עם אלבום התמונות ומעט הזיכרונות, נשארת בידיעה שהוא יכול לחזור. עכשיו להיות פה אתה. והיא חושבת שהם יכלו עכשיו ביחד לבלות.
את הילדה הקטנה שלו הוא בכלל לא הכיר.
ותמי חושבת: האם הוא ראה את השמש לאחרונה? האם הוא שמע את שירת הציפור?
המילים "חופש" ו"דרור" בשבילו זה חלום, אך אסור שזה יישאר רק בגדר חלום!
מה הוא עושה שם כל-כך הרבה שנים? יושב ומסתכל על הסורגים?
ומה עושים לו שם? איך מתייחסים?
הגיע הזמן שאנשים יבינו: רון ארד זה לא סתם כותרת. מאחורי הכותרת מסתתרים הרבה כאב וייאוש, וגעגועים של בן אדם שלא שיחק לו המזל.
תמי עשתה כבר כמעט הכל.
בבוקר כשהיא קמה, ביום ובערב, רק על רון היא חושבת.
ומאיפה התקווה והאמונה?
מאיפה החוזק לעמוד על איתנה?
מאיפה הביטחון שהוא יחזור לחיק המשפחה?
פשוט נורא!
