הטקסטים שזכו בתחרות הכתיבה של אחריי ע"ש בת-חן

מקום ראשון

לא מוותר / נעמה אחריי לוד

אני אחרונה, אבל אני ממשיכה לרוץ. ואני מזיעה, וכואב לי בכל כך הרבה מקומות שאפילו אין טעם לנסות להבין איפה בכלל כואב לי, ואני מרגישה כאילו מישהו דורך לי על הריאות. ואני על סף לוותר, ולהגיד "די, זהו, אני לא יכולה יותר" - ואני לא אטעה. אבל אני ממשיכה - עד הגדר שמה, ואחריה עד הרמזור ההוא.

החברים שלי לא מבינים אותי, לא מבינים למה אני עושה את זה לעצמי.
"הרי את לא בכושר" אחד מהם אמר לי, "אז למה במקום להיכנס לכושר לבד ולאט את קופצת ישר למים העמוקים עם הכרישים?".

והתשובה היא פשוטה: כי אם אני לא אעשה את זה עכשיו, אני לעולם לא אעשה את זה. אם אני לא אתחיל עכשיו ואקפוץ ישר למים העמוקים, אני אדדה לי במים הרדודים במשך כל חיי, וזה לא מה שאני רוצה.

אז אני רצה, ומזיעה וכואב לי.

ואני לא מוותרת.
----

"ביום הראשון - הכי קשה" ככה אמרנו לעצמנו, ניחמנו את עצמנו, כשהגענו להתחיל לעבוד את הארץ. אני עוד זוכר את היום ההוא - בכל חיי לא זכור לי יום גרוע מאותו היום המקולל. זה היה היום הכי חם בחיי, הכי כואב בחיי, הכי מטיש והכי שובר. וחזרתי ושיננתי שזה רק היום הראשון, שהיום הראשון הכי קשה. ולא נשברתי.

למחרת, קמתי מעודד: עברתי את היום הראשון. התעלמתי מהשרירים התפוסים ומהיבלות בידיים וברגליים, וקמתי שמח ומאושר לכך שהיום, היום בטוח יהיה יותר קל מאתמול - כי יום קשה מאתמול כבר לא ייתכן. לא שיערתי לעצמי שהשרירים התפוסים, החתכים והפצעים והיבלות - אוו, היבלות - יגרמו ליום השני להיות יותר גרוע ויותר כואב מהיום הראשון. והפעם כבר לא היה מה לשנן.

המשפחה בבית לא מבינה. גם מהציונים ומהתומכים שבהם יש שעדיין שולחים לי מכתבים, בהם הם טוענים בתוקף שהם לא מבינים אותי. שהרי תראו את הרצל, וכמה הוא השיג על ידי קונגרסים ודיפלומטיה. חבורה של נערי שמנת שתלך ותתחיל לעבוד את ארץ ישראל לא תצליח להשיג כלום.

והתשובה שלי אליהם היא פשוטה: כי אם אני לא אעשה את זה עכשיו, זה לא ייעשה לעולם. אם עכשיו אני לא אכאב ואבכה ואעבוד, אם עכשיו אני אוותר, לעולם לא ניישב את ארץ ישראל. לחלקנו נמאס, חלקנו וויתרנו, את חלקנו המחלות והעבודה הקשה הכניעו, חלקנו ברחנו: אבל אני לא. אני נשאר כאן, וכאן אני אשאר עד שארץ ישראל תהיה מיושבת ופורחת או עד המוות שלי - מי מהם שיגיע קודם.

אז אני בוכה, וכואב, ומימיני ומשמאלי חבריי נופלים ממלריה וקדחת.

אבל אני לא מוותר.

----

מגיל אפס אני גר בארץ הזאת, ומגיל אפס כל הזמן מחדירים לי לראש צבא, צבא, צבא. צבא, צבא, צבא, שלום, מלחמה, צבא, מלחמה. גבורה וערכים, בטרום חובה ובגן חובה ובכיתה א' ו-ב', ככה עד סוף י"ב. טקס ועוד טקס של יום הזיכרון, וסיפור ועוד סיפור של גבורה, של איך צריך לנהוג בזמן מלחמה. אבל כל זה לא היה יכול להכין אותי לעולם.

ואחר כך גם בצבא. תרגיל, ועוד תרגיל, ועוד תרגיל. מתאמנים ומתאמנים לקראת המלחמה, מוכנים עד כמה שאפשר להיות.

אבל זאת הבעיה - אי אפשר להיות מוכנים. עם כל התרגילים, וכל העייפות, וכמה שהמפקדים ינסו להיות בני זונות. פשוט אי אפשר לדמות את המצב הזה, בשדה הקרב.

דם. והרבה דברים עפים. תמיד כשדיברנו, כשדימינו, דמיינתי את זה כמו סוג של סרט הוליוודי. רק עכשיו, כשאני פה, אני קולט איך מימין וממשמאל החברים הכי טובים שלי - כי רעות שכזאת לעולם לא תתן את ליבנו לשכוח - מתים. נופלים. "חללים". רק עכשיו כשאני קולט את כל זה, אני מחייך חיוך אירוני על כמה שזה לא כמו בהוליווד.

ואני עייף, ואני מפחד. כבר חמישה חברים שלי נפלו בשעות האחרונות, ואף אחד לא מבטיח לי שאני לא הבא אחריהם.

אבל אני לא מוותר על הקרב הזה.

אם אני מסוגל לתרום אפילו את החלק הקטן ביותר לקרב הזה, שיתרום אפילו את החלק הקטן ביותר במלחמה הזאת, שתתרום אפילו את החלק הקטן ביותר בדרך לחיים בטוחים בארץ שלנו - אני לא אתן את כל מה שאני יכול בקרב הזה, עד המוות.

מקום שני

הדרך שלי/ ספיבק מירי אחריי באר שבע ד'

ב-ה' באייר, תש"ח 1948, בשעה 16:00 אחר הצהריים נוסד הבית שלי. אני נולדתי רק 42 שנה לאחר מכן בעיירה קטנה אי שם באוקראינה, שאז עוד הייתה חלק מברית המועצות. נולדתי בארץ הלא נכונה, בטעות נולדתי באוקראינה. שם, לא היה הבית שלי. הבית שלי הוא ארץ ישראל.

בגיל שנה עליתי לביתי. הזיכרונות הראשונים שיש לי הם מארץ ישראל ולא מאוקראינה. בשבילי, אוקראינה זה כמו מילה חסרת משמעות. אני לא יודעת מה זה לגדול במקום אחר חוץ מישראל. למרות זאת, אנשים ששומעים שלא נולדתי בארץ ישר חושבים שאני בטח לא יהודייה, שאולי אני לא יודעת מזה בית כנסת בכלל.

כל שנה אני והמשפחה המצומצמת שלי (רק ההורים- אני בת יחידה) פוסעים על הכבישים ביום כיפור בדרך לבית הכנסת לדיבור קטן עם אלוהים. אז כן, אני יהודייה וגאה בזה. אז מה אם לא נולדתי פה, האזרחות היחידה שיש לי היא אזרחות ישראלית. אין לי שום זכויות באוקראינה ואני לא יכולה לחזור לגור שם פשוט כי זה המקום שבו נולדתי. המקום היחיד בשבילי הוא הבית שלי – ארץ ישראל. למי שתהה, אני יהודייה משני הצדדים. כל המשפחה שלי מורכבת מיהודים בלבד, אין אף אחד מדת זרה. תמיד הייתי נורא גאה בזה שאני יהודייה שלמה, אבל גם ידעתי שאני תמיד אהיה "הרוסייה", לא משנה מה אעשה. בעיני החברה הישראלית, אני תמיד אשאר רוסייה.

לפני שקיבלתי את תעודת הזהות שלי, הייתה לי פעילות בבית הספר בנושא "זהות אישית". כאשר המדריך שאל את חברי לכיתה: "לדעתכם, מיהו יהודי?", כולם ענו בבת אחת שיהודי הוא מי שנולד בארץ. באותו הרגע חשבתי שהולך להתפוצץ לי איזה ווריד מרוב זעם, או שאני הולכת להרוג את כולם על המקום. ישר לאחר מכן הועלתה השאלה מיהו ישראלי והתשובה הייתה זהה לחלוטין.

אז אתם שוללים ממני את היהדות שלי, את הציונות שלי, בגלל שלא נולדתי פה? שתדעו לכם,  שסבא רבא שלי היה רב בקהילה שלו. הוא היה רב שידע לקרוא עברית ולמד תורה ועשה מצוות, אז אני,  אני לא יהודייה? היהדות היא בדם שלי! אני, שמדברת עברית, חושבת בעברית וכותבת בעברית? אתם בטח חושבים לעצמכם עכשיו: אז מה? כל אחד יכול לדבר ולכתוב בעברית. בשבילי, זה לא עניין של מה בכך. אני חיה את התרבות הישראלית דרך השפה העברית. סימן ההיכר ליהדות שלי היא השפה שלי. הרי זוהי שפת הקודש, השפה שבה אלוהים דיבר עם בני ישראל בתקופת התנ"ך, השפה שבה אלוהים מדבר איתי היום. כשנסעתי עם ההורים שלי לכותל המערבי בפעם הראשונה ועצרנו לכתוב פתק לאלוהים, לשים אותו בכותל, שאלתי את אבא שלי: "באיזו שפה כתבת את הפתק?". "ברור שברוסית," הוא ענה לי, "אלוהים מבין את כל השפות". באותו רגע אמרתי לו: "אבא, האלוהים שלי מבין רק עברית."

אם תשאלו אותי, לא נראה לי שהוויכוח לגבי מיהו יהודי ייפתר אי פעם, פשוט כי זהו טבעו של האדם להתווכח ולא להתפשר על טענתו, מדי פעם אפילו להמציא דברים רק כדי להצדיק אמונה במשהו שהוא לא בהכרח נכון. ואני? אני אמשיך להיות יהודייה ישראלית גאה, כי זה מה שאני. זה מה שאני יודעת, וחוץ מזה... אין לי דרך אחרת.

מקום שלישי

הוא לא ישכח/ תמיר כהן בוגר אחריי לגבעתי

הוא לא ישכח.

 הוא לא ישכח את המראות. הוא לא ישכח את הריחות. הוא לא ישכח את המחשבות שעברו לו בראש.

אני יושב ומביט בו, מנסה לקרוא מה אומר כל תו ותו מפניו. מנסה לחשוב האם משהו מההתרגשות בלספר את הסיפור שלו נפגעה כשהוא מספר אותו בפעם המאה או המאתיים.

אני שם לב שהעיניים שלו רוצות להזיל דמעה, רוצות להביע הזדהות עם סיפורו. הוא יושב ומספר, לא בקול מונוטוני, לא בקול מתרגש , משהו שנע בין ייאוש לבין ניסיון לחשוב האם הפעם הזאת שהוא מספר את סיפורו תסייע לו במשהו.

הוא לא ישכח את היום בו הם הוקפצו לשם, את ההתרגשות שלפני, את הניסיון לחלוב עוד שביב של מידע על אודות הדרמה המתחוללת בפנים מפיהם של הלוחמים  שעשו את דרכם לצד הבטוח של הגדר.

"זה לא מה שסיפרו לנו" הוא אומר לי.

" סיפרו לנו שכשלוחם יוצא מהקרב, כן, הוא נראה עייף וחבול, אך גאה. אבל הם, הם נראו שבורים, מיואשים, מתוסכלים".

הוא מספר שכמו שלימדו אותם, אסור  לחשוב יותר מדי לפני. "לחשוב על המשימה זה משהו של קצינים, אנחנו חשבנו רק להיכנס ולהרוג בהם כמה שיותר, לשמור אחד על השני, ולחזור לאמא, לחברה, ולסבתא"- הוא חייב היה להוסיף.

הוא יושב על הספה, ספק מכונס בעצמו,ספק מבקש לפרוק. הוא מנסה לצייר במילים את מה שהוא עבר כדי שאני אתחיל להבין מה הלך שם בפנים. אני שגדול ממנו רק בשנה ועשיתי מסלול כמעט זהה לשלו, אין לי מושג מה הוא עבר, מה הוא עובר, הוא עוד שבוי.

הוא שבוי בסיפור, זה העבר שלו, כן טכנית זה קרה לפני כמה שבועות, אך זהו גם ההווה שלו, והיד שלו תעיד על כך. מין מטאפורה צינית לתחושתו, להווה שלו, היד נעה לצד ימין ושמאל בלי כיפופים, למעלה ולמטה, ללא היכולת להיכנס פנימה. שיפור? תלוי את מי שואלים.אם תשאלו אותו הוא יענה שהוא מרגיש שהוא דורך במקום, גם הוא, גם היד.

הוא לא ישכח את ההרגשה של להיות תחת אש, הוא גדל על הסיפורים, סיפורי הגבורה כמובן, ושם הכול היה הרואי בסלואו מושן. הוא יודע לתאר זאת  כשוק, כהלם של אלפיות שנייה ואז אתה כבר בתוך זה, אין לך זמן לחשוב, מתפעל את הנשק בתנועות בטוחות, כמעט רובוטיות. רץ, מתכופף, בודק מה עם החבר'ה. "אתה לא יודע מאיפה זה בא לך דם ואש ותמרות עשן תהיה הגדרה מצוינת" הוא אומר. אני שם לב שהוא מנסה להתחמק מלהשתמש בביטויים משומשים מדי אבל זאת הייתה המציאות הוא אומר "ראיתי את כל החיים לנגד עיניי!".

 הוא לא ישכח את זה שהוא נזכר בתמונות "לא חשובות" כהגדרתו, אבא אוסף מהגן, זיכרונות מחברים שכבר הספיק לשכוח... כמו בסרט, ממש כמו בסרט. כנראה שהחיים הם הסרט האמיתי.

הוא עדיין יושב באותה התנוחה, אני מתרכז בו אך יודע שגופי שלי תקוע במין תצורת אמצע שכזאת, מין מצב ביניים בין תנוחה לתנוחה, אני בולע כל מילה שלו בשקיקה והדבר האחרון שאני רוצה הוא להפסיק אותו, משתי סיבות: הראשונה הסקרנות הברורה שלי, השנייה, אני יודע שאני חייב לו את מלוא תשומת הלב בהתמודדות הקשה הזאת שלו.

הוא מדבר על הכל חוץ מעל פחד, אני חושב האם הילדים עם הרובים ביד לא יודעים מהו פחד? לא, פשוט אין לזה מקום, בגוף יש מקום או לפחד או לאדרנלין, האדרנלין מן הסתם שולט בסיטואציות שכאלה.

הוא ממשיך לירות "יריתי משהו כמו 14 מחסניות עד ש...עד ש..." הוא נעצר. ואז הוא חוזר קצת אחורה. הוא לא ישכח את מראות הפצועים, את הצעקות שלעתים מהדהדות גם בלילות, הוא לא ישכח גם את הירוק מתלכלך בדם ואפור, הירוק המתפשט של האדמה היפיפייה הזאת, האדמה המקוללת.

הוא לא ישכח את הסמג"ד שלו קופץ על רימון שני מטר ממנו. הוא לא ישכח את זעקת 'שמע ישראל' המצמררת, הקורעת לבבות, המכניסה לפרופורציות, המזכירה מה לעזאזל אני עושה כאן. הוא לא ישכח את חילוץ גופתו של מי שעשה אחד ועוד אחד והחליט שחיים אחרים טובים ועדיפים משלו.כן, יש גיבורים במלחמות.

הוא מספר שבאותו רגע הוא לא עיכל את מה שקרה, פשוט המשיך לפעול ולתפקד בלי להשקיע מחשבה במה שראה ורואה, במה שחווה וחווה.

הירי נמשך, אנשים ממשיכים ליפול מסביבו, הוא מחלץ תחת אש ולא ממש מעכל את מה שעושה.

רעש מחריש אוזניים, ערבוב של זעקות, פיצוצים, תחינות,יריות, בקשות אחרונות.

ואז הוא נתקע. הוא נעצר.

ובקול חלש אך ברור הוא אומר "ואז נפצעתי".

הוא מספר על הרימון שאת פיצוצו רק שמע, ואז את הכאב החד שמפלח את ידו, נתזי דם עפים לכל עבר, ברגע של שיקול דעת הוא משתמש בסכין שעל התחבושת האישית ,חותך את שרוול חולצתו ועוטף את מרפקו, בלי להסתכל מתחת למרפק "פחדתי" הוא אומר "פחדתי שכשאסתכל אדע שאין לי יד". כששאלתי אם כבר הגיע לסכין שעל התחבושת אז מדוע לא השתמש בתחבושת עצמה, הוא מסתכל עליי במבט נבוך עם חצי חיוך ואומר "וואלה,לא חשבתי על זה. נזכרתי בזה רק ביציאה משם...".

הוא המשיך לתפקד , הוא היה חייב את זה לעצמו ולחברים שלו. הוא לא ישכח שהוא חשב לעצור ולחכות לטיפול.

תוך כדי צעקות "היד! היד!" הוא הרים ראשו וראה חברים בלי רגליים, בלי עיניים, לצעקות "היד! היד!" שלו הצטרפו צעקות "אין לי רגל! העין! אמא!"

הערכת מצב מהירה והוא ממשיך לחלץ,לירות, ביד אחת, ולנסות לסחוב איכשהו חברים ב'אחד על אחד', מקפיד שלא להסתכל על היד. הוא מגיע לנקודת הטיפול בפצועים עם חבר, חבר טוב בלי כף רגל, הוא לא ישכח שהוא חשב שהוא יהיה בסדר, הוא כבר ראה מקרים גרועים בהרבה בעבר הממש קרוב שלו.              "תודה כפרה עליך! אני מת עליך, תודה" אומר הפצוע.

"אל תהיה דפוק" הוא עונה " זה בסדר, ניפגש בחוץ".

הוא מספר לי בעיניים לא ממוקדות שאמרו להם כמה פעמים שלאחר פינוי פצוע לא מסתכלים לאחור. הוא לא יודע למה, אבל הוא נעצר, נעצר והביט לאחור,וכשהביט התגלה לעיניו המחזה אשר ילווה אותו כצל בלתי ניתן למחיקה לאורך כל שארית חייו, הוא ראה איך מנשימים את חברו הטוב,איך דופקים לו על החזה,איך מכסים את פניו.

 הוא נפל, הכל התערבל, המראות, הזכרונות, הכאב העצום שחש ביד, ואז התחיל לבכות. בפעם הראשונה נתן ביטוי לסערה המתחוללת בקרבו ושאיימה למוטט את גופו. הוא בכה טיפה, ניער את עצמו וחזר לשם.

הוא מתאר שפתאום לאחר שהסתובב במקום , הוא הרגיש מכה על גופו, הוא הסתובב כדי לראות מי נתן את המכה, ואז הוא רואה שיש לו, יש לו יד, הוא נתן לעצמו את המכה ולא הרגיש! מרוב שהספיק להתרגל ברבע השעה האחרונה שאין לו יד הוא לחלוטין שכח איך זה מרגיש.

הוא לא ישכח את בכי ההקלה, הדמעות שהחזירו לו את תמונות הדברים שיוכל לעשות עם שתי הידיים.

הוא גדל על זה ש'אסור לבכות- לוחמים לא בוכים' אבל הוא בכה. כמעט כולם בכו אבל תיפקדו, בכו וירו, בכו והסתערו, בכו וטיפלו וחילצו- והכל תחת אש. כמו אריות ממש.

"אסור לי לבכות ומותר לי למות" אביב גפן כתב באחד משיריו, 'מותר לי לבכות, אני חייב להישאר בחיים בשביל האחרים' הוא חשב באותם רגעים.

"אתה יודע שכל רגע יכול להיות האחרון שלך" הוא אומר ומנסה לשכנע שזאת לא קלישאה "ראיתי את המוות מול העיניים, לחצתי לו את היד ואמרתי לו: לא עכשיו,עכשיו אני עסוק, ניפגש מתישהו"

הוא לא ישכח שברגע שעברו את הגדר הרגיש עצמו מטושטש על סף איבוד הכרה, החובש ניגש אליו ותיאר לו את פרטי העסקה שהוא עושה עם הפצועים בהם הוא מטפל " אתה חייב לי סוכרייה, אוקיי?" בחור צנוע. ואז עצם את עיניו כשספק שומע ספק לא, את הרעש המתפשט של המסוק אשר אותו פינה לבית החולים בחיפה. חיפה מופגזת, כולם במקלטים- והוא, שיצא משם, מפונה לשם. פרופורציות.

הוא לא ישכח.

הוא לא ישכח את אלה שנפלו, אלה שהקריבו כדי-

הוא לא ישכח את מראות הפצועים, את עיניהם המתחננות ל-

הוא לא ישכח את אלה שארגן להם דייט עם 72 בתולות...

הוא לא ישכח את תמיכת החברים והמשפחה...

הוא לא ישכח את ה'סרט' בו שיחק, את הסאונד, הפסקול, הגיבורים, סרט החיים,החיים שלו.

אני שואל על העתיד. בפעם הראשונה הוא שותק ואחרי מספר שניות אומר "לאן שהחיים יקחו אותי", "החיים לוקחים אותך לאן שאתה רוצה" אני מכה בתגובה.

" החיים לקחו אותי לבינת ג'בל, רציתי להיות שם?!"

 אין לי מה להגיד, לא שלא הייתה לי תשובה במחסנית לשוני, אבל הבנתי מאיפה זה בא לו.

"דבר אחד בטוח בקשר לעתיד" הוא שובר את הדממה שפילחה את השיחה הקולחת " לצבא אני לא חוזר".

כמפקד אל מפקד,אני מבין אותו. עצוב מזה,אך יודע שאני הייתי עושה את אותו הדבר...

הוא לא ישכח את זה, הוא גם לא ירצה.

סיפורו של לוחם רובאית  ג'- גדוד 51 של גולני, קרב בינת ג'בל, מלחמת לבנון השנייה.

בסופו של דבר, הוא חזר, עבר את טיפולי הפיזיותרפיה הקשים וחזר ללבוש את מדי הזית שיחסו אליהם היה אמביוולנטי יותר מאי פעם. בשיחה נוספת איתו, כמה חודשים אחרי, הוא סיפר מדוע חזר בכל זאת: "כמה שזאת תהיה קלישאה להגיד, לנגד עיניי תמיד עמד המשפט השחוק 'אין לי ארץ אחרת',  כשהתאוששתי מהכאבים הפיזיים,ותחושת התסכול והזעם שמילאו את מחשבתי פגו להם, ההיגיון והרציונל החזיר אותי לכור מחצבתי, להבנה כי נולדתי פה ואני חלק מזה, יותר מזה נולדתי פה- ואמות פה, ואני גאה להיות חלק מזה".

מי אמר שהישראלי של פעם נשאר ב'פעם'?

מקום רביעי

שנת השירות של "אחריי"- הכי ישראלית שיש... / קריסטינה קרבץ קומונת נתניה

זו הפעם הראשונה שהחלטתי החלטה כזו גדולה שהיא אך ורק בשבילי ולא מרצה את אמא, סבתא או אחי. לעיתים קרובות ויתרתי על דברים בגלל שאמא אמרה אחרת או שסבתא התלוננה. אך לא הפעם!

החלטתי לעשות שנת שירות שבה אני אעשה את מה שאני אוהבת ואמשיך בדרכי של נתינת עזרה ואהבה לאנשים הזקוקים לעידוד ותמיכה. וזאת למרות שאהיה רחוקה מהבית עוד שנה ולאמא יהיה קשה להסתדר לבד וסבתא וסבא יתגעגעו אלי מאוד ואני לא אהיה שותפה בחוויות הילדות של האחיינים שלי הגדלים כל כך מהר. 

אמא בהתחלה לא הבינה למה הבת שלה עושה דברים הפוכים ולא עושה כמו שכולם, בדרך הנכונה ללכת אחרי הלימודים לצבא. אחי אמר שאני חיה בסרט, בסרט שבו אני יכולה להפוך את העולם ליפה יותר. עמדתי על שלי ואני שמחה שלא הצליחו לשנות את דעתי כמו שבדרך כלל.

בהתחלה חשבתי ששנה זו באה רק לשרת את הרצון שלי לעזור ליחיד בחברה ולנסות לשנות ולהשפיע על החברה (לדעתי שנת השירות היא רק תחילתה של דרך זו כי למרות ששנה זאת מאוד פורייה בעשייה לדעתי השאלה האמיתית היא עם ממשיכים עם אותו הרצון בעתיד כאורך חיים או לא), אבל בהמשך הבנתי ששנה זו עוזרת ונותנת לי יותר. בזמן הזה אני לומדת להכיר את עצמי טוב יותר, יש לי את הזמן לחשוב על החיים, מה אני רוצה לעשות בחיים לאין הם מובילים אותי ולאין אני רוצה שיובילו. אני מרגישה שהצלחתי לקחת את הזמן בידיים שלי ולנצל אותו כמו שאני אוהבת ורוצה ולא כמו שכולם אומרים שצריך.

אחת החוויות הכי משמעותית כאן היא שאני גרה בדירה אחת הנקראת "קומונה" עם ארבע אנשים מיוחדים השונים זה מזה מהקצה אל הקצה. אני גרה עם בחור אתיופי, בחורה דתייה, קיבוצניקית ואוקראיני. כל אחד מאיתנו גדל במציאות אחרת שהובילה אותו להיות ישראלי בדרכו. אני ומקסים ישראלים עם מטען של מנהגים מאוקראינה, אפרת ישראלית שגדלה באורח חיים דתי, דמוז ישראלי עם מסע מפרך מאחוריו בדרכו לישראל ורעות ישראלית שגדלה בחיי שיתוף ובאורח חיים שונה מזה שבעיר. ביחד אנחנו משלימים את אחד השני ולומדים מאחד השני. רעות היא הסדר והארגון, אפרת היא הלב, מקסים הוא המוח, דמוז הוא הנשמה ואני ההבנה. ביחד אנחנו קיבוץ גלויות קטן וההוכחה לכך שכל הישראלים באשר הם שונים בסופו של דבר הופכים את ישראל למקום רחב ומגוון יותר בעל רעיונות רבים ושונים שבעזרת שיתוף פעולה יכולים להפוך את המדינה שלנו למקום יפה יותר.

קחו דוגמא מאיתנו- אפרת כבר ממלמלת מילים משירים באמהרית ויודעת לרקוד לצלילם, אני ורעות מלמדות את אפרת איפה נמצאים הכלים החלביים והבשריים, אפרת לומדת רוסית וכולנו למדים מאפרת על ענייני הדת ושומרים ביחד על השבת והכשרות. אנחנו אוכלים מאכלים מכל העדות, רואים סרטים הודים ויחד עם הריבים נהנים מהאופי ומהשיגעונות השונים המיצגים כל אחד מאיתנו. כי רק כך בהיותנו כל כך שונים אנו למדים יותר מאחד השני.

מקום חמישי

אני יודעת מה עשיתם בקיץ האחרון.../ פולינה מטליקוב אחריי באר שבע ד'

אי פעם יצא לך לחשוב כמה שהישראלים הם מעצבנים, חצופים, לא מנומסים, ובכלל אנשים לא סימפאטיים לחלוטין? אני בטוחה שכן! הנהג שצופר מאחורייך שנייה לפני שנדלק הירוק, המוכר הצעקני בשוק, השכן המציק מלמעלה והאחות הקטנה והחופרת של חברה שלך, שאף פעם לא הבנת איך אף אחד עדיין לא רצח אותה... האם זה אפשרי לתאר את האנשים האלה אי פעם מתגבשים, מחזיקים ידיים, משתפים פעולה, מעודדים אחד את השני ועוזרים אחד לשני? ויתרה מכך, לא רק שזה קורה לאותם האנשים, אלא שגם אתה פתאום מגלה את עצמך טופח על שכמו של אותו השכן, מחייך לאותו המוכר, דואג לגורלו של אותו הנהג ומחבק את אותה האחות. התשובה שלך היא שלילית? המצב לא נראה לך מציאותי בשום פנים ואופן? ובכן, זה סימן בוהק לכך שלא היית בארץ בקיץ האחרון, ביולי-אוגוסט 2006. סימן שלא ראית את אותם ישראלים החצופים והמעצבנים צופים בחדשות עם דמעות בעיניים, לא הבחנת בתושבי הדרום המארחים בשמחה בבתיהם משפחות שלמות מצפון שחוו על בשרם את המטחים הכבדים של קטיושות, לא עברת בבתי חולים כדי לראות בתמיכה, אותה מקבלים נפגעי ההפגזות וחיילים פצועים. סימן שלא יצא לך לראות את מדינת ישראל מחזיקה ידיים ועושה הכל, גם את הבלתי יאומן, כדי לעזור ולתמוך אחד בשני.

במשך כל הקיץ הזה לא שמעתי אזעקה ולו פעם אחת, ואת הקטיושות והקסמים ראיתי רק בחדשות בטלוויזיה. לאותה עת העיר שלי, באר-שבע הייתה מקום יחסית בטוח, שהמלחמה כמעט ולא נגעה בו. אבל במדינה כל-כך קטנה אי אפשר שלא להיות שייך לכל דבר שקורה בה. לכל אחד ואחת בישראל היה חבר או קרוב משפחה שהתגורר בצפון או ששירת ביחידות קרביות בצבא ונשלח ללבנון או לעזה... כל אחד ואחת מאיתנו יום-יום עברו על רשימת הנפגעים, חוששים ומפחדים מלראות שם מוכר... לא נשאר ישראלי אחד, שמלחמת לבנון השנייה לא נגעה בו באיזשהו שלב. ואני לא מאמינה שנשאר אדם אחד, שלא רצה לנסות ולעזור... לא משנה איך – העיקר, לעזור!

ואל תגידו: "מה אני כבר יכול לעשות? הרי אין לי שום קשר לפוליטיקה, אני לא יכול לקבל ולבצע החלטות שקשורות למלחמה הזאת! אני סך הכל אזרח פשוט במדינה קטנה ואין לי את האמצעים לשנות כלום!". אל תחשבו על זה. כי ברגע שאתה אומר לעצמך: "אני חסר אונים ולא יכול לעשות כלום!", אז הפסדת. כי אתה גם לא תעשה כלום. כי אתה לא תאמין בכך, שאתה מסוגל לעשות משהו... משהו שישפיע. משהו שיעזור. וזאת טעות גדולה, והפסד גדול עוד יותר.

אז נכון, אנחנו סך הכל אזרחים פשוטים במדינה קטנה, אין לנו כוח פוליטי, אנחנו לא אולמרט, פרץ או חלוץ... אנחנו אפילו לא גיידמק, ואין לנו אמצעים לעזור לאלפי משפחות הנפגעים! זאת עובדה שלא ניתן להתווכח עמה. אבל כל המציל נפש אחת – כאילו הציל עולם שלם. אתה לא יכול לעזור לכל אזרחי מדינת ישראל, לכל נפגעי המלחמות, לכל החיילים הלוחמים... אבל לחלק מהם – אתה יכול! אולי לחלק קטן מאוד, אבל זה שווה המון. ועוד משהו, אם אתה באמת רוצה לעזור – אתה תמיד יכול למצוא איך. "מחבקים ומחזקים" היה פרויקט שיזמו אותו כמה חבר'ה מעמותת "אחריי! נוער מוביל שינוי", אשר לא רצו לשבת בחיבוק ידיים. רעיון הפרויקט היה לקוח מפרויקט "מתוקים לחיילים", שהתבצע מדי שנה בסביבות חג הפורים מאז הקמת העמותה – איסוף  התרמות של ממתקים וחטיפים במהלך כחודש ימים ואז בחג עצמו כל הנאסף חולק בתור משלוחי מנות לחיילים שנשארו בבסיסים. פשוט הפעם זה לא היה פורים ולא היה יותר מדי זמן לארגן את הפרויקט, אבל הרעיון היה אותו אחד: לאסוף כמה שיותר ממתקים ולשלוח את הכל לחיילי הצפון.

הרעיון פורסם בפורום של "אחריי!", דרכי הגיע לקבוצה שלי, התקבל בהתלהבות ואהדה והתקדם בצעדי ענק. התחלנו לפעול מהרגע שהתקבלה ההחלטה על הביצוע. מיד השגנו אישור מסופר שכונתי לעמוד בכניסתו ולבקש התרמות מלקוחותיו וכבר למחרת התחלנו לעשות משמרות. ובתור אחת שהיה לה ניסיון גם ב"מתוקים לחיילים" וגם ב"מחבקים ומחזקים", אני חייבת לציין את הדבר שהכי אפיין את הפרויקט השני: ההתלהבות לא רק של חברי הקבוצה אלא גם של האנשים שעשו קניות באותו סופר. גם כשאספנו מתוקים לחיילים לכבוד חג פורים קיבלנו לא מעט התרמות, אבל הפעם זה היה שונה – ובהרבה. כל יום נאספו לפחות חמישה-שישה ארגזים ותוך שבועיים אספנו כמות אדירה של מתוקים שנשלחו לצפון. כשאנשים שמעו שההתרמות הם בשביל החיילים, שנלחמים למען המדינה שלנו והמגנים עלינו, הם תמיד חייכו ותרמו. כי גם הם רצו לעזור. אפילו בדבר קטן – אבל לעזור.

ידענו שאין בידינו יותר מדי כוח כדי להשפיע על המלחמה – אנחנו לא בין מקבלי ההחלטות. ידענו, שהמתוקים שאספנו לא יגיעו לכל החיילים בצפון ובעזה שנלחמו למענינו. ידענו, שאנחנו לא מסוגלים לשמח ולעזור לכל החיילים, לכל תושבי הצפון, לכל הנפגעים ולכל המשפחות השקולות. ידענו והבנו את הכל. ועדיין לא חשבנו ולו לרגע אחד שהפרויקט שלנו – הוא סתם בזבוז זמן. כי לפחות לחלק מן החיילים זה הגיע. כי אם המשלוח של המתוקים גרם לפחות לחייל אחד לחייך – אז לא השקענו מאמצים לשווא. כי המציל נפש אחת – כאילו הציל עולם במלואו.

והאמת, שמשפט זה הוא נכון לכל מצב בחיים ולא רק לתקופת מלחמה. הרי אנחנו לא רק אזרחים של מדינה אחת, בעלי לאום אחד. אנחנו עם אחד, משפחה אחת גדולה. אנחנו ישראליים. החצופים, המעצבנים, הצעקניים והחופרים. האכפתיים, העוזרים, המחבקים והמחזקים. ואני מאמינה שיום יבוא ואתה בכיף תתקן את המחשב של השכן שלך, תעזור לאחות של חברה שלך להכין שיעורי בית במתמטיקה, ופשוט תחייך בחום לאדם עצוב ברחוב. הוא יחזיר לך חיוך. וזה מה שייעשה לך את היום. זה מה שיגרום לך להאמין בכך, שהעולם הוא טוב יותר ממה שתיארת לעצמך. זה מה שיגרום לך להבין, שכל הרע שחשבת על הישראלים למעשה שגוי ולא בהכרח נכון. זה מה יגרום לך להיות גאה בכך, שאני ואתה מהווים חלק מן המשפחה הגדולה הזו, שנקראת "עם ישראלי". מילה שלי.